קטעים מתוך הספר – המסע אל קצה היש

המשתנה

 פחד הוא המחסום הגדול לצמיחה אישית. אומרים שכשאנו נולדים אל היקום הפיסי אנו מביאים איתנו רק שני פחדים, פחד מרעש חזק ומנפילה, ומקור שניהם בתהליך הלידה. עם השנים אנו לומדים פחדים נוספים, כך שבהגיענו לבגרות אנו – או רובנו – עמוסים בהם לעייפה. אמנם גדלנו מבחינה פיסית, אבל הגדילה האמיתית שלנו, המימוש של הפוטנציאל האמיתי שלנו, למרבה הצער, נפגע.

"לא-ידועים" יוצרים פחדים. אנחנו נוטים לפחד מחושך כי אנחנו לא יודעים מה נמצא בו. כאב פיסי עלול לעורר פחד כי אנחנו לא יודעים מה משתמע ממנו. כש"לא-ידועים" אלה הופכים ל"ידועים", פוחת הפחד ונעלם, ואנו מסוגלים להתמודד עם מה שלפנינו.

לכולנו יש מספיק "לא-ידועים", וגם מספיק פחדים, ומה לנו כי נחפש עוד? אבל קורה לפעמים שפשוט אין בררה. הנה דוגמא. זה מה שקרה לי שהוא גם המקור לכל מה שכתוב בהמשך.

מקובל להאמין שאנחנו בעצם לא משתנים במהלך החיים, אלא רק הולכים ונעשים יותר מאותו הדבר. יש אמנם כמה יוצאים מן הכלל, שכפי שאומרים, מעידים על הכלל, אך כשאנחנו מסתכלים סביבנו, לאורך שנים, טענה זאת אינה חסרת בסיס. באופן כללי אנשים לא משתנים, וברובנו מקננת התנגדות חזקה לשינוי.

ואף-על-פי-כן, כל הדאגות והמאבקים שלנו מבוססים על שינוי. אנחנו חוששים שמשהו יקרה, או לא יקרה, ונלחמים כדי לעצור את השינוי או להאיץ את התהליך. אבל כך או אחרת, שינוי יקרה וזאת ניתן לומר בוודאות מוחלטת. השאלה היחידה היא הקצב. לשינוי איטי אנחנו קוראים התפתחות, ולמהיר – מהפכה. שינויים הם דוגמא מאלפת ל"לא-ידועים". הם מחוללי הפחדים הגדולים ביותר.

במקרה שלי נראה שלא עמדה בפני כל בררה. נפלתי מתוך מצב של אי-ידיעה, כשאני אחוז בעתה, לתהליך שהביא אותי לידי הכרה חדשה של המציאות, שאותה אני מכנה "מבט-על" שונה ושעתה היא חלק ממני. השינוי בחיי לא היה בבחינת 'יותר מאותו הדבר', שכן מדובר במשהו שלא העסיק אותי קודם לכן ולו מהסיבה שלא היה לי כל מושג על קיומו. האם היה שינוי זה מקרי או תולדה של התפתחות? מבחינתי, הוא היה מהפכה.

ב1958-, ללא סיבה נראית לעין, התחלתי לרחף מחוץ לגופי הפיסי. זה לא היה רצוני; לא ניסיתי להגיע להישגים מנטליים. זה לא קרה במהלך שינה, כך שלא יכולתי לבטל זאת כסתם חלום. הייתי במודעות מלאה למתרחש, דבר שרק החריף את המצב. הנחתי שמדובר בצורה קשה של הזיות הנגרמות על-ידי משהו מסוכן – גידול במוח, שבץ לב או מחלת נפש האורבת בפתח. אולי מותי הקרב ובא.

התופעה נמשכה. לא היתה לי כל שליטה עליה. זה היה קורה בדרך-כלל כשהייתי שוכב לנוח או מתכונן לשינה – לא בכל פעם, אבל כמה פעמים בשבוע. לפני שבכלל תפשתי מה קורה הייתי מרחף כשני מטר מעל גופי. אחוז פחד הייתי חותר באוויר כדי לחזור. הייתי בטוח שאני עומד למות. ככל שניסיתי, לא יכולתי למנוע את הישנותם של מקרים אלה. …

לא ניתן לתאר את הפחד והבדידות שהשתלטו עלי כשהדברים קרו. לא היה לי עם מי לדבר על כך; בהתחלה אפילו לא שיתפתי את אשתי במה שעובר עלי, כי לא רציתי להפחיד אותה. מכיוון שהייתי מחובר מאוד לתרבות המערבית ולמדע, באופן טבעי פניתי לרפואה הקונבנציונלית ולמדעים המקובלים לקבלת תשובות. לאחר סדרת בדיקות מקיפה, הבטיח לי הרופא שאין לי גידול במוח או בעיה פיסיולוגית כלשהי. מעבר לכך הוא לא יכול היה להגיד שום דבר.

אבל דחף הקיום חזק מאוד, ולאט, מאוד לאט, למדתי לשלוט בתהליך. נוכחתי שהוא אינו בהכרח פרוזדור אל המוות, ושניתן לכוון אותו. לקח לי בערך שנה ללמוד לקבל את המציאות של ההתנסות החוץ-גופית, שעכשיו היא מוכרת כל-כך בראשי התיבות OBE . קבלה זו באה בעקבות כ40- "מסעות" חוץ-גופיים בדוקים, שסיפקו לי – ולא לאף אחד אחר – תיעוד מפורט. עם הידע פחת הפחד במהרה, ואת מקומו תפסה תחושה תובענית כמעט באותה המידה – סקרנות!

ובכל-זאת, משהו צריך היה להיעשות. הייתי זקוק לתשובות, והיה לי ברור שלא אמצא אותן באשראם בהודו. תהליכי המחשבה שלי היו תוצר של הציוויליזציה המערבית, לטוב או לרע. לכן, כדי לגייס לעצמי עזרה שיטתית, וכדי לאסוף מידע הקשור ללא-ידוע המוזר הזה, הקמתי מחלקת מחקר ופיתוח במסגרת חברה שהיתה בבעלות פרטית שלי ושל משפחתי. מחלקה זו התנתקה עם הזמן מהחברה, והפכה ל"מכון מונרו" הנוכחי.

המטרה המקורית אם-כן, היתה לפתור בעיה אישית דוחקת: להפוך את ה"לא-ידועים" מעוררי הפחד ל"ידועים", אם בכלל ניתן לעשות זאת. פירושו של דבר היה ללמוד לשלוט בהתנסות החוץ-גופית ולהבין אותה. אחרי הכל, הייתי האדם היחידי שהכרתי שהיה זקוק לעזרה מסוג זה, כך שהמניע היה אישי ואנוכי, ולא עמוק, אידיאליסטי או אצילי. אני לא מתנצל על כך; הרי מימנתי את הכל בכספי.

במונחים של היום, התנסות חוץ-גופית היא מצב תודעה שבו אדם תופש את עצמו כנבדל ונפרד מגופו הפיסי. זו יכולה להיות הפרדה של חמישה סנטימטרים או 2000 ק"מ ויותר. כשאתם במצב זה אתם יכולים לחשוב, לפעול ולקלוט פחות או יותר כפי שאתם עושים זאת באופן פיסי, אבל יש גם כמה הבדלים חשובים.

בשלבים הראשונים של פעילות חוץ-גופית, יש תחושה שצורת הגוף הפיסי נשמרת -ראש, כתפיים, זרועות, רגלים וכו'. ככל שמכירים את המצב הזה טוב יותר, נעשית הצורה פחות דמוית-אדם. זה מזכיר קצת מקפא ג'לטין שיצא מהתבנית; במשך זמן מה הוא שומר על צורת התבנית, אחר-כך הקצוות מתחילים להתמוסס, ובהדרגה הוא הופך לנוזל או לגוש חסר צורה. כשזה קורה בהתנסות חוץ-גופית, ניתן בהרף מחשבה לחזור לצורת אנוש מלאה.

מתיאור זה ברור ש"הגוף השני" הוא מאוד פלסטי, אך חשוב שתדעו שלא חשוב מה צורתכם, אתם נשארים אתם. דבר לא משתנה – אתם רק מגלים שאתם יותר משחשבתם שאתם.

באשר לשאלה לאן הולכים ומה עושים, לכך אין גבול, ואם יש – אנחנו לא מצאנו אותו. במצב של התנסות חוץ-גופית אינכם כפופים למגבלות של זמן-מרחב. אתם יכולים להימצא בהם אך אינכם חלק מהם. אתם – העצמי הלא-פיסי שלכם – מרגישים נוח במערכת אנרגיה אחרת. אתם חווים תחושת חופש עצומה, אבל אתם לא חופשיים לגמרי. אתם כמו בלון או עפיפון הקשור בחוט; בקצהו השני של החוט הסמוי נמצא הגוף הפיסי שלכם.

כבר בשלבים הראשונים של המחקר נוכחנו שאנחנו חיים בתרבות שבהן המודעות הפיסית בערות היא החיונית שבתכונות. לא קל ללמד זכות על מצב הוויה שאינו כזה….

ארוך ארוך המסלול

 מנקודה זו ואילך, נראה לי שהדרך הנוחה והמוסמכת ביותר להסביר את הדברים היא הסיפור האישי. דברים שהם "ידועים" מבחינתי, יכולים לעורר רק אמונה אצלכם, אלא אם כן עברתם או אתם עוברים עכשיו התנסויות דומות שדורשות אימות. הרשו לי אם-כן לנסות לספר את הדברים "כפי שהם" מבחינתי, כך שתוכלו לגבש את האמונות שלכם, שעם הזמן ובעקבות התנסות יוכלו להפוך לידועים.

הניסיון האישי שלי, מעל שלושים שנה של פעילות חוץ-גופית, הביא אותי למצב של שלווה ושביעות רצון. הושלם מעגל, או כך נדמה. "מבט-העל" השונה שלי היה מגובש, וגרם לי לסיפוק רב. או כך צריך היה להיות.

ידעתי מאין באתי, כיצד הגעתי לכאן ואיך נעשיתי בן-אנוש, מה אני מחפש כאן, מהו לוח הזמנים, כלומר, מתי אצא לדרכי האחרונה, ולאן היא תיקח אותי. מה עוד יכול להיות חשוב? כל השאר היו פרטים של מה בכך.

וגם היה ידידי "המינתבוני".

ידעתי כיצד זה לדבר עם הכרה-תודעה מסוג זה בעבודת מעבדה, כקול שפשוט מדבר דרך אדם פיסי שאני מכיר היטב. אולם המפגש פנים אל פנים עם אנרגיה כזאת הוא חוויה שונה לגמרי. ספק בצחוק, ספק ברצינות, בחרנו את הכינוי "מינתבוני" [בן מין תבוני] כדי לזהות צורה זו של אנרגיה. מהכינוי משתמע שאנחנו, ההכרות האנושיות, נמצאים בדרגה פחותה.

אבל המינתבוני הזה היה שונה מאלה שפגשתי קודם לכן. במשך השנים התנסיתי במפגשים לא-פיסיים רבים, בשיחות ובקיום קשר, עם כאלה שהיו בבירור מאוד אנושיים, בין שהיה להם עדיין גוף פיסי ובין שלא. אבל ה"מינתבוני" הזה היה אחר.

מקום המפגש הקבוע שלנו היה קצת מעבר לרעש רצועת H. זוהי נקודת השיא של החשיבה הלא-מבוקרת הבוקעת מכל צורות החיים על-פני כדור הארץ, במיוחד מבני-אנוש. אם תשערו בנפשכם שמדובר באמת בכל צורות החיים, ולו במסגרת הזמן הנוכחי, תוכלו לקבל מושג כלשהו על היקפה ועל עוצמתה של המסה הפרועה של אנרגיה קקופונית, חסרת-סדר זו.

כדי לחקור את רצועת H באופן אובייקטיבי, אם יימצא השוטה שירצה לעשות זאת, כל שצריך לעשות הוא לעבור למצב של התנתקות, קצת מעבר לסימני הפעילות האחרונים של "ההכרה אנושית" המתייחסת ישירות לכדור הארץ, ב"שם" הלא-פיסי. היא נראית כמו שכבת השתקפות, שמעבר לה פוחתים האפקטים במהירות. אך מומלץ לחצות את "רצועת H" במהירות, כפי שהיינו מפלסים את דרכנו בתוך המון צועק וזועם – כך זה בערך נשמע – עם אין-ספור מבטאים ולשונות.

ועכשיו נחזור אל החבר ה"מינתבוני" שלי. להלן קטע מאחת הפגישות הראשונות שלנו, שבהן יצאתי מגופי ונעתי אל נקודה הנמצאת קצת מעבר לרצועת H:

מעניין האם הוויה זו מבינה עד כמה חזק האור שלה. אולי, אחרי הכל, היא בכל זאת חוצן?

אתה תתרגל לאור. הקרינה שלך מבחינתנו חזקה באותה המידה… ואנחנו לא החוצנים במובן שאתה מתכוון.

אתה קורא את המחשבות שלי?

כן. כפי שאתה יכול לקרוא את שלי.

אני יכול?

אתה עכשיו עושה זאת באופן חלקי, החלק שעל פני השטח בלבד.

כן, אתה צודק. זה ודאי לא מילים או צלילים … הרי אין תהודה ללא אוויר … אלא פשוט בהכרה … כן.

מה שמכונה אצלך גרעין העצמי מסוגל לזכור.

אתה יודע, אני נזכר … אני זוכר אותך … את התחושה הזו שלך …

טוב שאתה לא מגלה סימני פחד. נוכל לעשות הרבה כשמחסום זה מוסר.

כן, אבל נשארו לי עוד כמה פחדים …

אבל הם לא שולטים בתפישה שלך. מדוע אתה, למשל, לא מפחד ברגע זה?

אני לא יודע, אבל אני באמת לא מפחד. זה נכון. ברגע זה ממש אני פה, מדבר איתך בצורה רציונלית … איתך, מישהו שאני מכיר היטב … דמות בוהקת באור זוהר שאנשים מסוימים היו חושבים שהיא אלוהים או מלאך או לפחות איזה חוצן. ועם זאת, אנחנו מדברים כמו שני בני אדם רגילים … אבל אנחנו לא משתמשים במילים!

ההבדל הוא בהיעדר פחד.

יש כל-כך הרבה פוטנציאל … מי אתה בעצם? או אולי אני צריך לשאול מה אתה? עכשיו דווקא יש לי האומץ לשאול.

ההתנסות שלך בשלב זה לא מאפשרת לך להבין. אבל אתה תבין, ובקרוב מאוד.

האם נוכל להיפגש שוב?

כל שעליך לעשות הוא לבקש את עזרתנו.

מה אני צריך לעשות לשם כך, למדוט? להתפלל?

למילים ולטקסיות אין כל משמעות. המחשבה … הרגש … זה האות. אם ניתַן האות הנכון, אנחנו יכולים לעזור.

אני רק רוצה להיות בטוח. אתה לא אלוהים … אל כלשהו … אתה אולי מישהו מכוכב אחר?

לא, לא מכוכב אחר.

האם אתה הוא זה, או אחד מאלה, שברא אותנו … את כדור הארץ?

לא. צר לנו לאכזב אותך. אבל אנחנו יכולים למסור לך מה שאנחנו יודעים אודות תהליך הבריאה. אתה רוצה לשמוע?

אה, כן, בוודאי!

זה מה שידוע לנו …

נחשול של אנרגיה אדירה געש בי וכמעט הכריע אותי, רטט רב-עוצמה בתדר גבוה מאוד. הכרתי זאת כ-אחש"ר – אנרגיית חשיבה שיטתית רלוונטית – מעין כדור דחוס של תמצית חשיבה ורעיונות.

זה יותר מדי! אני לא יכול לקלוט את הכל בבת אחת …

 תבין ברגע שתוכל לבחון זאת בנחת.

תודה.

היתה הפסקה קצרה לפני שהמינתבוני המשיך בתקשורת.

אתה במצב של אי-ודאות ביחס להתקדמות, לצמיחה שלך.

אתה צודק, אני באמת במצב של אי-ודאות. אני חושב שהמטרה שלי ברורה וגם התכלית; אי-הוודאות היא ביחס למה שבדרך אליה.

מה המטרה שעומדת לנגד עיניך?

טוב … הייתי קורא לזה … שירות לאנושות.

זו באמת מטרה נעלה. זוהי השאיפה המתמדת של האני האנושי שלך – להגיע לשלמות. כשכבר לא תהיה אנושי, תתמקד השאיפה שלך בכיוון אחר. אבל יש מטרות אחרות.

שאיפה יותר חשובה? לא, לא לזה אני מתכוון … שאיפה שאינה בגדר ההתנסות האנושית?

אתה מתקדם יפה מאוד.

אני לעתים תוהה האם זה כך.

אתה תמצא תשובה … אני קולט עכשיו שאתה צריך לחזור לגוף הפיסי שלך.

אתה באמת קורא את המחשבות שלי! אני לא יודע למה, אבל אני חייב לחזור. איך ניפגש שוב?

כל שעליך לעשות הוא להעלות את הרגע הזה למודעות, ואני אהיה כאן.

תודה רבה לך.

החזרה לגוף הפיסי היתה חלקה, ללא כל התרחשות מיוחדת. האיתות לכך הפעם לא היתה שלפוחית השתן שהתמלאה, אלא החתולה שלי, ששכבה על הכרית ליד ראשי. הייתי בטוח שבדקתי את החדר, אבל היא בכל זאת הצליחה להתגנב. מרוב התרגשות, אפילו לא התרגזתי עליה.