קטעים מתוך הספר – היקום ההולוגרפי

מבוא

יש עובדות המצביעות על אפשרות שעולמנו וכל מה שבו – מפתיתי שלג לעצי יער, כוכבים נופלים ואלקטרונים מסתובבים – אף הם [כמו הולוגרמה, תמונה תלת-ממדית, הנוצרת באמצעות לייזר] רק דמויות רפאים, השלכות מרובד מציאות מרוחק כל-כך מזה שלנו, שהוא מצוי למעשה מעבר לזמן ולמרחב.

ההוגים המרכזיים של רעיון מפתיע זה הם שניים מהבולטים בעולם: פיסיקאי אוניברסיטת לונדון דיויד בוהם, בן טיפוחיו של איינשטיין ואחד מפיסיקאי הקוונטים המכובדים בעולם, וקארל פריברם, נוירו-פיסיולוג אוניברסיטת סטנפורד ומחבר ספר הלימוד הנוירו-פיסיולוגי הקלאסי, Languages of the Brain.

באופן מפתיע, הגיעו בוהם ופריברם למסקנותיהם באופן עצמאי, מכיוונים שונים לחלוטין ובלי לדעת זה על עבודתו של זה. בוהם השתכנע בדבר הטבע ההולוגרפי של היקום רק לאחר שנים של חוסר שביעות רצון מאי יכולתן של תיאוריות קונבנציונליות לבאר את מגוון התופעות בהן עוסקת הפיסיקה הקוונטית. פריברם השתכנע בשל אי יכולתן של תיאוריות מקובלות של המוח לפתור מגוון חידות נוירו-פיסיולוגיות.

לאחר שפיתחו את השקפתם, הבינו בוהם ופריברם במהרה, שהמודל ההולוגרפי מסביר גם תופעות מסתוריות אחרות, כולל תופעות שנראה שאף תיאוריה אחרת, מקיפה ככל שתהא, אינה מצליחה להסביר, כגון יכולתם של בעלי שמיעה באוזן אחת בלבד להבחין בכיוון ממנו מגיע צליל, וכמו היכולת שלנו לזהות אדם שלא ראינו במשך שנים גם אם השתנה מאוד במהלכן.

אך הדבר המדהים ביותר במודל ההולוגרפי היה, שלפתע התבהר תחום רחב של תופעות כה חמקמקות, שלרוב נידונו להיוותר מחוץ לתחום ההשגה המדעית: טלפתיה, פרה-קוגניציה (ראיית הנולד), תחושה של אחדות מיסטית עם היקום, ואפילו פסיכוקינזיס – היכולת של ההכרה להזיז חפצים ללא מגע פיסי.

אכן, במהרה התברר למספר ההולך וגדל של המדענים שהגיעו לאימוץ המודל ההולוגרפי, שהוא עשוי להסביר למעשה את התופעות העל-טבעיות ואת החוויות המיסטיות כולן. בשני העשורים האחרונים לערך, המשיך המודל ההולוגרפי למגנט חוקרים ולשפוך אור על מספר הולך וגדל של תופעות שהיו קודם חסרות הסבר.

היקום כהולוגרמה

השלמות הבלתי ניתנת להפרדה של הדברים כולם

 מהפכניים מכל הם רעיונותיו המפותחים במלואם על שלמותיות. בהיות היקום כולו עשוי מהמרקם ההולוגרפי של הסדר הסמוי, הוא מאמין שחסר משמעות לדבר על היקום כמורכב מ"חלקים", בדיוק כשם שחסר משמעות לדבר על אדוות מים כנפרדות מהאגם על פניו הן נוצרות. אלקטרון איננו "חלקיק אלמנטרי". זהו סתם שם שניתן להיבט מסוים של השלמותנועה. חלוקת המציאות לחלקים וכינוים בשמות היא תמיד פעולה שרירותית, תוצרתן של מוסכמות, משום שחלקיקים תת-אטומיים, כמו כל דבר אחר ביקום, אינם נפרדים זה מזה יותר מהדפוסים הצבעוניים שעל פני שטיח פרסי.

זוהי הצעה בעלת השלכות עמוקות. בתורת היחסות הפרטית הדהים איינשטיין את העולם כשאמר שהמרחב והזמן אינם ישויות נפרדות אלא שלמות אחת גדולה יותר, שאותה כינה רצף המרחב-זמן. בוהם מצעיד רעיון זה צעד ענק קדימה, כאשר הוא אומר שכל מה שיש ביקום הוא חלק מרצף אחד. למרות הנפרדות לכאורה של הדברים ברובד הגלוי, הכל הוא המשך נטול תפרים של כל השאר, ובסופו של דבר גם הסדר הסמוי והגלוי גולשים זה לתוך זה.

עצור רגע להרהר בדבר. הבט בכף ידך וכעת הבט באור השופע עליה ובמקום מושבך ובבעל חיים קרוב אליך. אתם אינכם עשויים מאותו הדבר. אתם הנכם אותו הדבר. דבר אחד, בלתי ניתן להפרדה. משהו אדיר ממדים השולח את אינספור זרועותיו להיות כל העצמים הנראים לעין, אטומים, אוקיינוסים חסרי מנוח וכוכבים מנצנצים בחלל.

בוהם מזהיר שאין מדובר בכך שהיקום הוא מסה ענקית ואחידה. דברים יכולים להיות חלק משלמות בלתי ניתנת להפרדה ועדיין להיות בעלי אופי אינדיבידואלי, בדיוק כמו מערבולות ואדוות קטנות הנוצרות על פני נהר. על פניו נראה שלמערבולות אלה אופי ייחודי משל עצמן, כיוון סיבוב, מהירות התקדמות, מידות וכדומה, אולם בחינה מדוקדקת תראה שלא ניתן לקבוע היכן מסתיימת מערבולת ומתחיל הנהר. לכן אין לפרש את הצעותיו של בוהם באופן שאינו מאפשר משמעות לשוני בין דברים. …

תודעה כצורה מעודנת של חומר

 בנוסף ליכולתו להסביר מדוע מוצאים הפיסיקאים דוגמאות רבות כל-כך לחיבוריות כאשר הם צוללים למעמקי החומר, פותר מודל היקום ההולוגרפי של בוהם חידות רבות אחרות. אחת מאלה היא ההשפעה שיש לתודעה על העולם התת-אטומי. כפי שראינו, בוהם דוחה את הרעיון שחלקיקים אינם קיימים לפני הצפייה בהם, אולם אין לו התנגדות עקרונית לחיבור הפיסיקה והתודעה. הוא פשוט מרגיש ששוב מותקפת הבעיה מן הזווית הלא נכונה, בפירוק הזה של המציאות לדבר אחד – תודעה, הצופה בדבר אחר – חלקיק תת-אטומי.

בהיות הכל חלק מהשלמותנועה, אין כל משמעות לדיבור על תודעה וחומר הפוגשים זה בזה. במובן מסוים הצופה הנו הנצפה. הצופה הוא גם מתקן המדידה, תוצאות הניסוי, המעבדה, והרוח הנושבת מבחוץ. למעשה, בוהם מאמין שתודעה היא צורה מעודנת של חומר, ושהבסיס לכל יחס בין השניים אינו מונח ברובד המציאות שלנו, אלא עמוק בתוך הסדר הסמוי. תודעה נוכחת בדרגות שונות של גלוי ונסתר בכל החומר כולו, וזו סיבה אפשרית לכך שיש לפלאסמה תכונות של אורגניזם חי. במילותיו של בוהם: "יכולתה של צורה להיות פעילה היא התכונה הבסיסית ביותר של ההכרה, וכבר באלקטרון יש לנו משהו דמוי הכרה".

באופן דומה, חלוקה של היקום לחי ולדומם, לגבי דידו גם היא חסרת משמעות. חומר חי וחומר דומם משולבים זה בזה ללא הפרדה, והחיים עצמם גם הם גלויים בשלמות היקום. אפילו סלע הוא במובן מסוים חי, אומר בוהם, משום שחיים ואינטליגנציה נוכחים לא רק בחומר כולו אלא גם "באנרגיה", "בחלל", "בזמן", "במרקם של היקום כולו", ובכל דבר אחר שאנו שולפים באופן מלאכותי מתוך השלמותנועה ובטעות מתייחסים אליו כאל ישות נפרדת.

לרעיון שתודעה וחיים (ואכן כל הדברים כולם) הם מורכבויות החבויות ביקום כולו יש גם השלכה צדדית מהממת. בדיוק כשם שכל חלקיק בהולוגרמה מכיל את השלם כולו, כל חלק של היקום מקפל בתוכו את השלם. פירושו של דבר, שכשנדע את הגישה לכך, נוכל למצוא את גלקסיית אנדרומדה בציפורן זרת כף יד שמאל. נוכל גם למצוא את קליאופטרה ברגע המפגש עם יוליוס קיסר, משום שהעבר כולו, כמו גם הנתיבים אל העתיד בשלמותו, מצויים בכל תחום זעיר של חלל וזמן. כל תא בגופנו צופן בחובו את היקום כולו. כך גם כל עלה, כל טיפת גשם וכל גרגר אבק. …

מסע בסופר-הולוגרמה

 זמן אינו האשליה היחידה ביקום הולוגרפי. גם את המרחב ניתן לראות כתוצר של אופן תפיסתנו. מושג זה קשה להבנה אפילו יותר מהרעיון שהזמן הוא תבנית בלבד, משום שכאשר מנסים לתפוס "חוסר-מרחב" אין בנמצא כל אנלוגיות פשוטות או דימויים של יקומים אמבואידיים או עתידים מתגבשים שעליהם ניתן להישען. התנייתנו לראות במרחב מהות היא כה אבסולוטית, שקשה לנו אפילו לדמיין משמעות של קיום בתחום שבו מרחב אינו קיים. ובכל זאת יש עובדות המובילות למסקנה, שבסופו של דבר, המרחב אינו כובל אותנו יותר מאשר הזמן.

תופעה אחת המרמזת על כך שזה אולי המצב היא מסעות חוץ-גופיים, התנסויות בהן נראה שהתודעה הערה מתנתקת מהגוף הפיסי ומשוטטת במקומות אחרים. מסעות חוץ-גופיים [OBE] או מחו"גים דווחו לאורך ההיסטוריה על ידי אנשים מכל מהלכי החיים. אלדוס האקסלי, גתה, ד.ה. לורנס, אוגוסט סטרינדברג וג'ק לונדון, כולם דיווחו על התנסויות כאלה. המצרים הכירו את התופעה, האינדיאנים של צפון אמריקה, הסינים, הפילוסופים היווניים, האלכימאים של ימי הביניים, עמי אוקיאניה, ההינדים, היהודים והמוסלמים. …

 … מחו"גים שכיחים בהרבה ממה שרוב האנשים קולטים.

המחו"ג הטיפוסי הוא לרוב ספונטני ומופיע בדרך כלל במהלך שינה, מדיטציה, איבוד הכרה, מחלה ורגעים של כאב טראומטי (אף שייתכנו גם נסיבות אחרות). פתאום אדם חווה תחושה חדה שתודעתו עזבה את הגוף. לעתים תכופות הוא מוצא עצמו מרחף מעל לגופו ומגלה שיש ביכולתו לנוע או לרחף למקומות אחרים. איזו הרגשה זו למצוא עצמך משוחרר מגופך הפיסי ולראות למטה את גופך שלך? … 85% מהנבדקים תיארו את ההתנסות כנעימה, ולמעלה ממחצית סיפרו שהיתה מלאת שמחה.

אני מכיר היטב את התחושה. בשנות התבגרותי התנסיתי במחו"ג ספונטני. לאחר שהתאוששתי מההלם של למצוא את עצמי מרחף מעל לגופי ובוהה על עצמי הישן במיטה, ביליתי זמן מופלא לאין תיאור בתעופה דרך קירות ונסיקה מעל צמרות עצים. במהלך המסע-חסר-הגוף שלי אפילו נתקלתי בספר מושאל מספרייה, ששכנה שלי איבדה, ויכולתי לתאר לה ביום למחרת את מיקומו. …

 מבלי לגרוע מערך העובדות לעיל, כל כמות של ממצאים סטטיסטיים אינה משתווה לעדויות ממשיות של התנסויות מסוג זה. לדוגמה, קימברלי קלרק, עובדת סוציאלית בבית חולים בסיאטל וושינגטון, לא לקחה ברצינות את הנושא, עד שפגשה פציינטית חולת טרשת עורקים בשם מריה. מספר ימים לאחר שאושפזה בבית החולים, קיבלה מריה התקף לב ועברה מיד החייאה. קלרק ביקרה אותה מאוחר יותר באותו אחר הצהרים וציפתה למצוא אותה בחרדה בשל העובדה שלבה פסק מלפעום. מריה היתה אמנם נרגשת, אבל בשל סיבה אחרת.

מריה סיפרה לקלרק שהתנסתה במשהו מוזר. לאחר שלבה פסק לפעום, מצאה את עצמה מביטה למטה מהתקרה ברופאים ובאחיות העובדים סביב גופה. ואז הסיח את דעתה משהו בכניסה לחדר הטיפול הנמרץ. ברגע ש"חשבה את עצמה לשם" היא היתה שם. אז "חשבה" מריה את דרכה למעלה, אל הקומה השלישית של הבניין ומצאה את עצמה "עין בעין" עם נעל טניס. היתה זו נעל ישנה והיא הבחינה שהאצבע הקטנה קרעה פתח דרך האריג. היא הבחינה גם במספר פרטים אחרים, כמו למשל שהשרוך היה תפוס מתחת לעקב. לאחר שסיימה לספר את סיפורה, התחננה מריה בפני קלרק לצאת ולחפש את הנעל, על מנת לאשר את אמיתות ההתנסות שלה.

סקפטית אך סקרנית עלתה קלרק לקומה השלישית, יצאה ונכנסה לחדרי החולים, מביטה דרך חלונות צרים כל כך שהיה עליה ללחוץ את פניה כנגד הזכוכית על מנת לראות את מה שמעבר לחלון. לבסוף מצאה חדר שבו כשלחצה את פניה אל הזכוכית ראתה את הנעל המבוקשת. עדיין, מנקודת מבטה לא יכלה לקבוע האם האצבע הקטנה יצרה חור בנעל ואם פרט אחר כלשהו מתיאוריה של מריה היה נכון. רק לאחר שעלה בידה לקחת את הנעל לידיה, יכלה לאשר את מה שראתה מריה. "הדרך היחידה שהיתה לה להשיג פרספקטיבה שכזו היתה לרחף בחוץ בטווח קרוב מאוד לנעל הטניס הזאת", מצהירה קלרק, שהפכה מאז למאמינה. "זו היתה הוכחה ברורה מאוד עבורי".

אף שהאירועים החוץ-גופיים שבהם התנסו חולים כאלה היו ספונטניים, יש אנשים שהשתלטו על היכולת הזו טוב מספיק על מנת לעזוב את גופם מרצון. אחד המפורסמים בהם הוא מנהל הרדיו והטלוויזיה לשעבר רוברט מונרו. בשעה שהתנסה במסע החוץ-גופי הראשון שלו, בסוף שנות ה- 50, חשב מונרו שהוא מאבד את שפיות דעתו, וביקש מיד סיוע רפואי. הרופאים עמם התייעץ לא מצאו כל בעיה, אולם הוא המשיך להתנסות בחוויות הללו ולהיות מוטרד ביותר מהן. לבסוף, לאחר ששמע מחבר פסיכולוג שיוגים הודים מספרים על חוויות דומות, הוא התחיל להשלים עם הכשרון הבלתי קרוא שלו. "עמדו בפני שתי אפשרויות, האחת היתה נטילת תרופות הרגעה לשארית חיי. האחרת היתה ללמוד משהו אודות המצב הזה כדי שאוכל לשלוט בו".

מאותו יום ואילך תיעד מונרו את התנסויותיו ביומן, רושם בקפדנות כל פרט על המצב החוץ-גופי. הוא גילה שיש ביכולתו לחלוף דרך עצמים מוצקים ולנוע על פני מרחקים גדולים בניד עפעף, פשוט על ידי "לחשוב את עצמו שם". הוא מצא שאחרים לא היו מודעים לנוכחותו, אבל החברים שאליהם הגיע במהלך "המצב האחר" הזה הפכו במהרה למאמינים, לאחר שתיאר להם בפרוטרוט את מלבושיהם ומעשיהם בזמן הביקור החוץ-גופי. הוא גילה גם שהוא אינו לבד, ולעתים נתקל במטיילים חוץ-גופיים אחרים. הוא מתאר את התנסויותיו בשלושה ספרים מרתקים, שהאחרון בהם הוא "המסע אל קצה היש".

 תכונה הולוגרפית להפליא נוספת של מחו"ג היא הפלסטיות – גמישות הצורה שלובש האדם בהיותו במסע החוץ-גופי. לאחר ההתנתקות מהפיסי, מוצאים את עצמם חלק מהמחו"גיסטים בגוף אנרגטי בעל צורה זהה לחלוטין לגופם הביולוגי. הדבר גרם לחוקרים בעבר לשער שלבני אדם יש "כפיל" מדומה. …

 מונרו מסכים עם כך ומניח, שמדובר ב"הרגלי החשיבה" שלנו היוצרים את התבנית החוץ-גופית שלנו. כיוון שאנו רגילים כל כך להיות בתוך גוף, יש לנו נטייה לשכפל את אותה הצורה במהלך ההתנסות החוץ-גופית. בנוסף הוא מאמין שמבוכתנו מלהיות עירומים היא האחראית על כך שמרבית המחו"גיסטים יוצרים בגדים ולבוש כאשר הם בצורה אנושית. "אני חושד שאדם יכול להפוך את הגוף שלו לכל מה שעולה ברוחו".

מהי הצורה האמיתית שלנו, אם בכלל, כאשר אנו במצב החוץ-גופי? מונרו מצא שכאשר אנו משליכים כל תחפושת מעלינו, בלב לבנו אנו "תבנית רטיטות המורכבת מתדירויות רבות המתמזגות ומהדהדות זו עם זו". תפיסה זו מזכירה מאוד את אורח החשיבה ההולוגרפי, ומציעה עדות נוספת לכך שאנו – כמו כל דבר אחר ביקום הולוגרפי – הננו תופעה של תדירויות, שאותן תודעתנו מתמירה לתבניות הולוגרפיות שונות. כך מתחזקת גם מסקנתה של האנט, שתודעתנו אינה ממוקמת במוח, אלא בשדה אנרגטי הולוגרפי, פלאסמי, השוכן גם בתוך וגם מחוץ לגבולות הגוף הפיסי.