קטע מתוך הספר: חושף את המציאות

אני כמו הקהל הנבער שרוצה ללמוד את עקרונות התורה שלך, ג'ון. אני אשמח לשמוע על הבסיס, על הצעדים הראשונים ועל הדרך להיות אמיתית.

ג'ון: אנשים חיים את החיים בחיפוש וזיהוי של משמעות מחוץ לעצמם, ולכן הם עובדים עם משמעות בחוץ – קשורים למשהו סביבם. הסיבה שאנחנו מסוגלים לנוע בכיוון כזה היא כי הכול בעצם בפנים. אם לא היה כלום בפנים לא היינו מסוגלים לראות את זה בחוץ. אנחנו נלכדים בתוך החוויה ובמעגל ההסתכלות החוצה, במקום להיכנס עמוק יותר ולהבין בפנים. הכול בעצם בפנים. זאת משמעות בפנים שמזהה משמעות בחוץ.
בעיקרון, מה שאני עושה זה להראות לאנשים איך להגשים משהו שדומה לעולם שלם בתוך הפנימיות: עולם שלם של משמעות שהוא הרבה יותר מכל העולם שמחוץ לעצמנו, יותר מכל דבר שאנחנו תופסים ביקום כולו, בעולם שלנו, בכוכב שלנו, בכל מערכות היחסים שלנו ובכל המורכבות של הקשרים שלנו.
בתוך הפנימיות יש עוד הרבה שלא התעוררנו אליו. יש חוקי כניסה לפנימיות של עצמנו. אם אנחנו נעים בדרך שהיא לא במסגרת החוקים האלה, אז החיבורים למשמעות לא עובדים.

אתה יכול לתאר את החוקים האלה?

יש לנו הרבה רמות בפנימיות, והעצמי שלנו הוא רק אחת מהרמות האלה. הוא משאב גס מאוד – חבילה התחלתית שאנחנו נכנסים איתה לעולם הזה. העצמי הוא לא משולב. הוא גנטי ועובר אלינו מאבותינו. הוא המטען של כל מה שאבותינו התמודדו או לא התמודדו איתו. עם החבילה הזאת אנחנו בעצם ממשיכים מהמקום שבו הם הפסיקו.
העצמי הוא הצורה שיש לנו על פני השטח של הפנימיות: מחשבות, תחושות, רצונות, רגשות ואינטואיציות. אבל אף אחת מהצורות האלה לא מייצגת במדויק את מה שאנחנו באמת. אלה צורות שאנחנו מסוגלים להשתמש בהן כדי שנוכל לנוע. אלה צורות שנותנות לנו ניידוּת. הצורות שמייצגות את מה שאנחנו באמת הן צורות ההוויה שלנו.

מהן צורות ההוויה שלנו?

ההוויה היא רמה שלמה שהעצמי לא יכול לראות, והיא מתקיימת בתוך פנימיות הרבה יותר עמוקה. צורות ההוויה הן בדיוק כמו מה שאנחנו באמת, ולכן כשאנחנו נעים באותנטיות – אותנטיות כמוּדעות – אז התנועה הזאת לא תהיה באמצעות תנועה של מחשבה, תחושה, רצון, רגש ואינטואיציה. היא תהיה תנועה פנימית וניידות פנימית הרבה יותר עמוקה. התנועה הזאת היא אהבה.
בתוך ההוויות שלנו יש הרבה רמות של צורה. זה כמו עולם שלם מחוץ לעצמנו שיש בו מערכות ורחובות, דרכי תנועה ודרכים לזהות מערכות יחסים של תלות הדדית. זה מבנה מאורגן מאוד, ולכן העולם הזה מבחינה מסוימת באמת עובד. גם ההוויות שלנו הן כאלה, במובן הזה שכל דרך אפשרית שאנחנו מסוגלים לנוע בה כְמה שאנחנו באמת היא בעלת צורה אמיתית, והיא מובנת בקרב הוויות. ההוויות של כולם הן אותו דבר בבסיסן.
כשמודעות נכנסת לתוך צורה ומתחילה לחוות את הרמות של עצמה, הרמות האלה הן לא רק בלתי משולבות. הן מאוד דחוסות, ומספקות חוויה עוצמתית שהיא מאוד מוחשית, יש להן הרבה צורה וקל מאוד לראות אותן. הצורות האלה – כשאנחנו מתחילים להשתמש בהן – נעשות גם ממכרות מאוד, כי נראה שהן נותנות כל כך הרבה. כשאנחנו שוקעים בפנים לתוך רמה הרבה יותר עמוקה מרמת העצמי, הכול בלתי נראה, אבל כל דבר נע כאהבה, כיופי עדין ביותר, ותנועת ההוויה הקלה והקטנה ביותר מזינה בצורה עמוקה.
זה כמו ההבדל בין להקשיב לשיחה ממש מעניינת, מרתקת מבחינה שכלית וסוחפת מבחינה רגשית, לבין להחזיק תינוק. התינוק יודע אותך ורואה אותך, וכשאת מסתכלת לתוך העיניים של התינוק יש משהו קסום שקורה. בדרך הכי עדינה ועמוקה הוא יודע אותך ושובה אותך לגמרי, מתוך עומק של הכרה שלא קשורה לאופן שאת חווה את עצמך. אז רמת המשמעות בהחזקה של תינוק עולה על רמת המשמעות שאת חווה בתוך עצמך בשיחה מרתקת.
אנשים נוטים באופן טבעי לדברים הברורים – לחוויה בתוך עצמם. וכשהם כן מזהים רמת משמעות עמוקה, כמו מה שקורה כשהם פשוט מחזיקים תינוק, היא חמקמקה מדי בשביל הדפוס הממכר של החשיבה, התחושה, הרגש, הרצון והיכולת לנוע עם מושגים.

איך נכנסים להוויה?

הקושי הוא שכשאנשים מנסים להיכנס להוויה שלהם הם משתמשים במה שהם רגילים לו בתוך עצמם. אז הם משתמשים במושגים ובתהליך מחשבתי, תחושתי ורגשי. הם משתמשים בכוח הכי נגיש להם, שזה כוח הרצון והיכולות הרצוניות – בחירה שנעה במאמץ – וכשאת נעה בדרך הזאת את כבר משהו שלא דומה להוויה שלך.
ההוויה שלך לא נעה בתוך התבניות האלה. היא לא תלויה בהן. ההוויה קודמת לכולן. היא נעה ברמת משמעות שקשורה למהות האהבה, שהיא לא מחשבה, רגש או מאמץ. היא הוויוּת  בסיסית. היא מזינה בצורה עמוקה את מה שאנחנו באמת. היא התנועה האמיתית שלנו. חשיבה, תחושה, רצון ורגש הם לא התנועה האמיתית שלנו, אלא האופן שהתמכרנו לתנועה. אנחנו זקוקים לתבניות האלה כדי להיות מסוגלים לתקשר על פני השטח בעולם הזה, אבל אנחנו לא צריכים אותן כדי לבוא מתוך ההוויה שלנו, להיות מהות ההוויה שלנו ולתקשר כהוויות.
כשאת מחזיקה תינוק ואת מסתכלת לתוך העיניים שלו, קורה מין קסם שמערער כל מחשבה ורגש, ואת מתחילה לקלוט משהו מאוד עמוק שם – התנועה הטבעית של הוויית התינוק הזה. מה שנע הוא לא הוויה תינוקית: מה שנע הוא שלמות של הוויה. זאת שלמות של הוויה שנעה דרך התינוק – התינוק הוא רק הצורה שעל פני השטח. ההוויה בתוכו היא בדיוק כמו ההוויה שלנו, כך שברמת ההוויה אין הבדל. ברמת הצורה יש הבדל קיצוני בהתפתחות הגופנית והעצמית, שאין לתינוק, ולכן הוא משתמש באופן טבעי במה שכן יש לו, שזה בהוויה שלו, ואנחנו מזהים את זה. ברגע שאנחנו רואים תינוק ההוויות שלנו מתחילות לנוע, ובפנים יש פגישה עם התינוק שלא קשורה לשום דבר בחיים שלנו. לכן הקושי להיכנס להוויה שלנו הוא שננסה מטבענו להשתמש בתבניות שאנחנו רגילים אליהן בעולם הזה, והתבניות האלה בכלל לא דומות להוויה שלנו. ואנחנו לא יכולים להיכנס להוויה אלא אם כן אנחנו מתקיימים כמו הוויה.
מבחינה גיאומטרית, זה כאילו ההוויה עשויה מעיגולים והעצמי עשוי ממשולשים וריבועים. כשריבוע מנסה להיכנס לעיגול יש הבדל, ולכן הוא לא מתאים. הריבועים והמשולשים מנסים לשנות את צורתם בכל כך הרבה דרכים שונות כדי להתאים לעיגול, אבל הם לא מזהים את ההבדל בצורה. הם יודעים שיש הבדל, אבל הם ממשיכים לנסות לעשות את מה שהם רגילים לעשות. וריבוע הוא פשוט לא עיגול.
כשהמודעות מתחילה להירגע בצורה עמוקה היא מפסיקה להשתמש במחשבות, תחושות, רצונות ורגשות, והיא מתחילה לנוח בלב: לא בלב הפיזי אלא במרכז האנרגטי של הלב. היא נפתחת ומתרככת ולא צריכה את התבניות המוכרות שלה. עם הפתיחות הזאת, המודעות נמצאת ממש בהתחלה של מהות ההוויה שלה.
ההוויה ממש סמוכה ללב, וכשאנחנו נכנסים ללב, ככל שאנחנו מתקיימים כמו ההוויה שלנו כך ההוויה שלנו נענית. היא מתאימה את עצמה לדרך שבה אנחנו נמצאים בלב, שהיא בדיוק כמוה. יש תנועה הדדית, ואנחנו מתחילים לזכות לגישה לתוך ההוויה שלנו. אבל ברגע שאנחנו משתמשים במשהו מעצמנו בתוך ההדדיות הזאת – כמו מחשבה, תחושה, רצון ורגש – אנחנו שוב שונים מההוויה שלנו. יש לה פחות תנועה, ולנו יש פחות גישה לתוך ההוויה. זה מתסכל אנשים, ולכן הם משתמשים במחשבות, בתחושות, ברצונות וברגשות ויוצאים מחוץ לעצמם כדי למצוא משמעות והגשמה, למרות שזה לא מספק בצורה עמוקה.

אז מה ראוי לתשומת לב? אני מניחה שצריך לתת תשומת לב למשהו, לא?

מה שכולם יודעים – כי זאת אמת אוניברסלית – זה שבלי קשר לאופן ולתוכן של המחשבות או הרגשות, כשאת שקטה ביותר בפנים מה שאת יודעת זה להיפתח ולהתרכך בתוך הפנימיות. כשכולך לחוצה בנוגע למשהו ואת נסגרת ונעשית קשה בפנים – כל זה בסדר, אבל זה לא יעבוד ולא תהיה לך גישה להוויה שלך. ברגע שאת רחוקה מהמצב הקשה או מסערת הרגשות שאת נמצאת בה, אז מה שאת עושה באופן טבעי כמודעות זה להירגע. ואז, כשאת מפסיקה להתפתל בתוך המחשבות והרגשות, את לאט לאט מתחילה להיפתח, להתרכך ולהירגע. כשאת עושה את זה את מתחילה לשכון בתוך הלב שלך.
כשאנחנו מתחילים פשוט להירגע בפנים, בתוך עצמנו אנחנו כמו תינוק בזרועות ההוויה שלנו. ככל שאנחנו נרגעים, נפתחים ומתרככים, כך יש יותר יחסי גומלין בין המודעות שלנו לבין תנועת ההוויה שלנו, ואנחנו תמיד נענים לזה. את מתחילה להיענות להוויה שלך למרות שאת לא מבינה מה קורה, בדיוק כמו שתינוק לא מבין. התינוק פשוט יודע ונענה. אין לו את ההתפתחות המאוחרת שמתארת במושגים את מה שקורה.

אז מה שאתה אומר זה לכוון את תשומת הלב לרוגע ולפתיחות בלב?

כן. מה שמביא לרוגע של המודעות הוא את – מודעות – שהופכת להיות כנה. כשהמודעות הופכת להיות כנה ביחס למה שהיא יודעת, היא יודעת פשוט להרפות. היא יודעת להיפתח. מה שאת יודעת בכנות זה שהיפתחות היא מה שאת באמת, התרככות היא מה שאת באמת, ולכן אפילו בלי לחשוב על זה את נעה בטבעיות בכיוון הזה.
כשאת הולכת ומתקרבת להוויה שלך ובאה איתה במגע, ההוויה מתחילה להיכנס לתוך הלב. יש בזה הזנה, ואת נענית באותה דרך, ואז את מתחילה להיפתח ולהתרכך אפילו עוד יותר. כשאת נעשית עדינה ושקטה בלב את מתחילה לנוע בדרך שונה לגמרי. את מתחילה לנוע בזרמי הוויה עדינים מאוד.
אחד הזרמים הוא פשוט פתיחות, רכות. מעט פתיחות ורכות עונות לך מיד. את מתחילה לנוע בזרם הזה והוא עונה לך, אז את נעה אפילו עוד יותר בתוך הזרם הזה. ואם דעתך לא מוסחת בגלל מחשבות ורגשות, בגלל משהו באישיות שלך, ביום שלך או בעולם החיצוני שלך, אז את נפתחת ומתרככת באופן טבעי עוד ועוד, ואת מתחילה לנוע בזרמים האלה אפילו בלי להבין מה את עושה. בשבילך זאת הזנה.

זה ממש יפה. מה לגבי להיות אותנטית? מה אם ההיענות האותנטית שלי מורגשת יותר כמו כעס בתוך עצמי מאשר פתיחות ורכות? איפה האותנטיות בזה?

אותנטיות היא כמו כנות: יש רמות. כשאת כנה ביחס למה שאת מרגישה את יכולה להיות בתוך כעס אותנטי. כשהכנות שלך נעה לתוך רמה עמוקה יותר ואת נעשית כנה ביחס למה שאת יודעת בלב, אז את יודעת מיד שאת לא צריכה לכעוס. מה שנכון מבחינתך זה להיפתח, להתרכך ולהרפות. לכן הכנות לא צריכה להיות ביחס לעצמנו – היא צריכה להיות ביחס לרמה העמוקה יותר מעצמנו. במקום להיות כנה ביחס לעצמך את צריכה להיות כנה ביחס ללב.
כשאת כנה ביחס ללב את מיד מתחילה להיפתח ולהתרכך. כשאת כנה ביחס לעצמך ברור לך מאוד מה את חושבת ומרגישה, ולכן זה עוזר לך ללטש את הצורות שלך – שזה חשוב כי זה חלק מההתפתחות של העצמי. זה מאפשר לנו לתקשר בבהירות. אבל הכנות צריכה להעמיק אל מעבר לעצמי כדי שנוכל לבוא מתוך הלב במסגרת העצמי.

זה מרגיש כאילו בדרך הזאת אין לי הגנה בעולם.

נכון, אבל את לא צריכה אותה. זה מרגיש כאילו את צריכה אותה, כי בתוך עצמך את מרגישה את הפגיעוּת של הלב ואת רוצה להגן על עצמך באמצעות סגירוּת וקשיחות. אבל כשאת עושה את זה את מפרה את הפתיחות ואת הרכות, שהן השליטה הראשונה שלך. השליטה הראשונה שלך היא שאת מסוגלת להיות בדיוק כמו ההוויה שלך, וזה חשוב יותר מעצמך וממה שקורה לעצמך. כדי להיות אותנטית את צריכה להיות פתוחה ורכה בלב, ואת צריכה להיות בלב פתוח ורך בתוך החשיבה, ההרגשה, הרצון והעצמי בזמן שאת נמצאת עם אנשים אחרים.
פתיחות ורכות בלב חשובות יותר מעצמך: הן חשובות יותר מהחיים שלך. עבורך כמודעות, פתיחות ורכות בלב הן דלת בסיסית ומידית לתוך מה שאת כהוויה.

תודה ג'ון.