קטעים מתוך הספר – הטבע של המציאות האישית – מרקם הוצאה לאור

קטעים מתוך הספר – הטבע של המציאות האישית

טבע האמונות האישיות שלך מכוון במידה רבה את סוגי התחושות שיהיו לך בכל רגע נתון. תרגיש תוקפני, שמח, נואש או נחוש בהתאם למה שיקרה לך, לאמונות שלך לגבי עצמך ביחס לאותם מקרים, ובהתאם למחשבות שלך בנושאים כמו מי ומה אתה. לא תבין את תחושותיך אלא אם כן תדע מהן אמונותיך. אם לא תלמד להאזין לאמונות שבתוך ההכרה המודעת שלך, שיוצרות תחושות משל עצמן, ייראה לך שאתה תוקפני או כעוס ללא סיבה, או שרגשותיך שוטפים אותך כך סתם.

אחת הסיבות הכלליות הרציניות לדיכאון, למשל, היא האמונה שההכרה המודעת חסרת אונים מול נסיבות הנכפות מבחוץ, או לנוכח אירועים רגשיים חזקים שנראה כאילו הם מכריעים אותך מבפנים.  הפסיכולוגיה, הדת, המדע  כל אלה, בדרך זו או אחרת, מוסיפים על הבלבול הקיים בכך שהם מערטלים את ההכרה המודעת מאיכויות ההכוונה שלה, ורואים בה בת חורגת של העצמי. אסכולות  ה"חשיבה החיובית" אמנם מנסות לתקן את המצב, אבל לעתים קרובות הן מביאות יותר נזק מתועלת, כי הן משתדלות לכפות עליך אמונות שהיית שמח שיהיו שלך, אלא שאינך מסוגל לאמצן במצב הבלבול הנוכחי שבו אתה שרוי. תורות רבות כאלה גורמות לך להתכווץ מפחד מעצם הרעיון שאתה עשוי להכיל בתוכך מחשבות או רגשות "שליליים". בכל המקרים, הרמזים או המפתחות להתנסות ולהתנהגות הרגשית
טמונים במערכת האמונות: חלקם ברורים יותר מאחרים, אבל כולם זמינים במודע. אם אתה מאמין שאתה חסר ערך, נחות ואשם, אתה עשוי להגיב בכמה דרכים, בהתאם לרקע האישי שלך ולמסגרת שבה הסכמת לקבל את האמונות האלה. אתה אולי חרד מרגשות של תוקפנות, משום שנראה לך שאחרים הרבה יותר חזקים ממך ושלא היית יכול להיפרע מהם. אם אתה מאמין שכל מחשבה על תוקפנות היא מוטעית, אתה תדכא מחשבות מסוג זה ותחושות האשמה שלך יגברו וזה יוליד תוקפנות נגד עצמך ויעמיק אף יותר את תחושת חוסר הערך שלך.

ובכן אם במצבך זה, בעוד אתה מרוגז, אתה קורא ספר המנחה אותך להתכוון אל הטוב, ולהפנות מיד את מחשבותיך אל האהבה ואל האור, אתה מזמין לעצמך צרות. תרגול כזה רק יעמיק את פחדיך מפני התחושות הטבעיות שלך. אתה לא תבין טוב יותר מאשר קודם מדוע אתה חש אותן. אתה רק עשוי להסבירן בתחכום רב יותר, ואולי אפילו תחלה, אם לא חלית עדיין.

 ככל שתשתדל יותר להיות "טוב" במקרה כזה כן תיעשה נחות יותר, לדעתך. מה אתה חושב על עצמך, על חיי היום יום שלך, על גופך, על מערכות היחסים שלך עם אחרים? שאל את עצמך את השאלות האלה. רשום את התשובות או הקלט אותן. בדרך זו או אחרת עליך להתמודד איתן באופן ענייני.

כאשר אתה מרגיש שגואות בך תחושות לא נעימות, עצור לרגע ועשה מאמץ לזהות את מקורן. התשובות זמינות יותר מכפי שהיית נכון להאמין קודם. קבל רגשות אלה כשלך באותו רגע. אל תחביא אותם, אל תתעלם מהם ואל תנסה למצוא להם תחליף בדמות מה שלדעתך הוא מחשבות טובות.

ראשית, הייה מודע למציאות של רגשותיך. במשך הזמן, כאשר תיעשה מודע יותר לאמונותיך, תיווכח שהן מעלות אוטומטית על פני השטח רגשות מסוימים. אדם הבטוח בעצמו אינו כועס על כל דבר קטן, וגם אינו נוטר טינה. לעומת זאת אדם החרד לערכו כן רותח במצבים כאלה. הזרימה החופשית של תחושותיך, אם לא תעצור בעדן, תמיד תוביל אותך חזרה אל האמונות המודעות שלך.

רגשותיך תמיד משנים את האיזון הכימי של גופך ואת כמות ההורמונים מיוצרים בו, אבל סכנה נשקפת אך ורק כאשר אתה מסרב להתמודד עם התכנים של ההכרה המודעת שלך. אפילו הכוונה להכיר את עצמך עשויה להביא תועלת רבה, כי היא יוצרת תחושות המספקות אנרגיה ואת הדחף להתחיל בתהליך הזה ולהתמודד עם המציאות של ההתנסות שלך.

אין איש שיוכל לעשות זאת בשבילך. אתה עשוי להאמין שבריאות נפשית פירושה עליצות, החלטיות ואדיבות תמידיות, ושאדם שבורך בה אף פעם לא בוכה או מפגין אכזבה. רק אמונה כזאת יכולה להוביל אותך להכחשת ממדים בהחלט טבעיים של ההתנסות האנושית, ולעכב את זרם התחושות שיכלו לטהר גם את גופך וגם את הכרתך. אם אתה משוכנע שרגשות הם עניין מסוכן, אז שוב, עצם האמונה הזאת
תיצור פחד מפני כל הרגשות כולם, ואתה תיעשה כמעט מוכה פאניקה כאשר התנהגותך לא תהיה הכי "הגיונית" ורגועה.

אתה עשוי להסיק שרגשותיך מאוד לא צפויים, שהם בעלי כוח רב, ושעליהם להיות מרוסנים ויהי מה. הניסיון לחנוק רגשות טבעיים מוכרח לגבות מחיר, אבל האמונה עצמה היא האשמה, לא התחושות.
כל אחד מן התנאים שהוזכרו מסיט אותך מן הקשר עם חוש האיזון הפנימי שלך. החסד הטבעי של קיומך מופר.

ההכרה המודעת נועדה לכוון את כל כישוריך בהתאם לאמונותיה בדבר טבע המציאות. המשאבים האלה חשובים מאוד, כי הם כוללים את ההיבטים העמוקים ביותר של היצירתיות שלך, וכוחות השוכנים הרבה מתחת לתודעתך, שאתה ער לקיומם רק במעומעם. אינך יכול לאלץ את עצמך להיות מאושר בזמן שאתה מאמין שאין לך זכות לחוש אושר, או שאינך ראוי לכך. אינך יכול להורות לעצמך לתת דרור למחשבות תוקפניות אם אתה חושב שהתנהגות כזאת היא לא בסדר, כך שבכל המקרים האלה אתה חייב להיאבק עם אמונותיך.

שוב, אם נאמר לך שהרוח היא טובה, למעשה מושלמת, ושאתה חייב אם כך להיות מושלם בכל דרכיך, בעוד אתה מאמין בחוסר השלמות של הגוף, תמיד תהיה מסוכסך עם עצמך.  אם נראה לך שהנשמה מבוזה בברית עם הבשר, לא תוכל ליהנות מתחושת החסד שלך, כי לא תחשוב שזה ייתכן. אמונותיך יכתיבו את עצם הפרשנות שלך לרגשות מסוגים שונים. רבים, למשל, משוכנעים שכעס הוא תמיד שלילי. כעס יכול להיות, בנסיבות מסוימות, הרגש הכי מעורר ומרפא. אז, אתה מסוגל להבין כי שנים פחדת מאמונות סותרות, ואתה מסוגל להתקומם בכעס נגדן, ולהתחיל חיים חדשים של חירות, פשוטו  כמשמעו.

תוקפנות נורמלית היא בבסיסה סוג תקשורת טבעי, בייחוד במסגרת הסדר החברתי; זו דרך ליידע את הזולת על כך שמבחינתך הוא ביצע חריגה כלשהי, ולפיכך זוהי שיטה למניעת אלימות לא לגרימתה. אצל בעלי חיים, התוקפנות הטבעית באה לידי ביטוי מתוך אחדות ביולוגית מושלמת. זה עניין טקסי מצד אחד, וספונטני לגמרי מצד שני. האותות ברורים ומובנים. הדרגות השונות, התנוחות, הראוותנות, והסימנים השונים של התוקפנות החייתית הטבעית הם כולם צעדים בסדרה של תקשורות שבהן ההתנגשויות בין בעלי החיים מובהרות.

סדרה של פעולות סמליות מוצאות אל הפועל לפני שמתנהל כל מאבק בין בעלי חיים, אם בכלל הוא מתנהל לבסוף, ואותה הצגה של התנהגות תוקפנית מונעת, לעתים קרובות ביותר, קרב ממשי. לאדם יש גישות סותרות וטעונות ביותר כלפי התוקפנות, ואמונותיו בקשר לכך הן הסיבה לרבות מן הבעיות שלו כיחיד וכחלק ממאסה של אנשים.

במידה מסוימת ניגע בבעיות אלה בספר הזה. בחברה שלכם, וגם באחרות, תקשורת הטבעית באמצעות תוקפנות אינה מקובלת עוד. אינכם מבחינים בין אלימות לתוקפנות, ואינכם מבינים את המהות היצירתית של התוקפנות, או את תכליתה כשיטת תקשורת שנועדה למנוע  אלימות.

למעשה, אתם משקיעים בכוונה תחילה מאמצים גדולים כדי לרסן את יסודות ההתקשרות שבתוקפנות, בעודכם מתעלמים מערכם החיובי הרב, עד שהכוח הטבעי שלהם נבלם, ולבסוף מתפרץ בדרך אלימה.
אלימות היא תוקפנות מעוותת. לידה היא פעולה תוקפנית ההידחפות והפריצה החוצה בתנופה גדולה של העצמי מתוך גוף אל סביבה חדשה. כל רעיון יצירתי הוא תוקפני. אלימות  אינה תוקפנית. זו דווקא כניעה פסיבית לתחושה שאין מבינים או מעריכים, אלא פוחדים מפניה ובו בזמן מבקשים אותה.

באופן בסיסי אלימות היא כניעה מוחצת, ובכל אלימות יש במידה ניכרת נטייה התאבדותית, שהיא האנטיתזה ליצירתיות במלחמה, לדוגמה, גם ההורג וגם הקורבן לכודים באותו סוג של להט, אך הלהט
הזה אינו תוקפני. הוא ההיפך מתוקפנות זו תשוקה להרס. דעו שכיסופים נוצרים מרגשות ייאוש הנגרמים על ידי תחושה של חוסר כוח, לא של כוח. תוקפנות מובילה לפעולה, ליצירתיות ולחיים. היא אינה מובילה להרס, לאלימות או לחידלון.

הנה דוגמה פשוטה של איש טוב ואדיב כלשהו, החי בסביבה די רגילה והגונה בחברה שלכם. לימדו אותו שלהיות תוקפני זה גברי, אבל הוא מאמין שפירוש הדבר הוא שעליו לצאת למלחמות. כבוגר, הוא מסתייג מלחימה. הוא אינו מסוגל להכות את הבוס שלו, גם אם אולי היה רוצה בכך. במקביל, הכנסייה למשל עשויה לומר לו שעליו להגיש את הלחי השנייה כאשר הוא מבולבל ומודאג, ולהיות טוב, עדין
ומבין. החברה שהוא חי בה מלמדת אותו שאיכויות מסוג זה הן נשיות. הוא מעביר את חייו בניסיונות למחוק כל סימן למה שבעיניו הוא התנהגות תוקפנית אלימה ובניסיונות להיות מבין וטוב. הסטריאוטיפ כמובן אינו מציאותי, כי יש כאן תפיסה מע?ותת של הזכר והנקבה, אבל אנו נדון רק בהיבטים של התוקפנות. הואיל והאיש שלנו מנסה להיות כה מבין, הוא מרסן את הביטוי של פרצי רגש נורמליים שהיו עשויים לשרת את מערכת התקשורת הטבעית בינו לבוס שלו, או אולי בינו לבני ביתו.

כל התגובות המרוסנות הללו מבקשות להן מוצא בעת ובעונה אחת, כי המימוש של רגשות תוקפניים יוצר איזון טבעי בגוף עצמו, ממש כשם שהוא משמש שיטה להתקשרות עם אחרים. כאשר המערכת שלו רוויה, אכן עשוי ידידנו להגיב בהתנהגות אלימה. הוא עשוי פתאום למצוא את עצמו מעורב בתגרה יוזם אותה והאירוע השולי ביותר יכול להיות גירוי לכך. אותו אדם עלול לפגוע קשות בעצמו או בזולתו.

 ככלל, לבעלי החיים יש יותר שכל ישר. הכרתכם והגוף שלכם מצוידים היטב כדי להתמודד עם תוקפנות. אלימות מופיעה רק אחרי שבמעגל הביטוי הטבעי של התוקפנות נגרם קצר. תחושת הכוח  מורגשת בזמן אירועים כאלה נובעת מהשתחררות פתאומית של אנרגיה מרוסנת, אבל היחיד תמיד נתון לחסדי האנרגיה הזאת שקוע בה, ונסחף איתה בפסיביות. הפחד מפני תחושותיכם יכול לגרום נזק רב יותר מאשר הביטוי שלהן, כי החשש העצור בונה מטען שמעצים את האנרגיה הטמונה בהן.

עכשיו: כבעלי הכרה מודעת יש לכם מרחב תמרון גמיש לביטוי התוקפנות, אבל מורשת בעלי החיים עדיין נשמרת בדרכה היא. דרך טבעית לתקשר עם זולתך היא על ידי נעיצת מבט זועף האומר "הרגזת אותי", או, "אני נרגז". אם אתה מורה לעצמך לחייך כאשר אתה מרגיש רצון להזעיף פנים, אתה מחבל בביטוי הטבעי ושולל מן הזולת את התקשורת הלגיטימית שתיידע אותו על הרגשתך.

כשגבר או אישה מחייכים אליך תמיד, חיוכם יכול להיות כמסכה. אינך יודע אם אתה באמת מתקשר עם אדם כזה. שוב, לכל קול יש צליל מובהק משלו, והתוקפנות הטבעית אמורה לפעמים לגוונו, והיא אכן עושה כן.  הגוף משדר אותות ביולוגיים רבים, שמטרתם להעביר באופן יצירתי מסרים לאחרים כאזהרות בדרגות שונות. כל אות כזה משודר מאליו, בדרכו, ועם זאת הוא בעל אופי פולחני, ריקוד שרירים בתנועה שיש לו משמעות משל עצמו המובנת ברמה הביולוגית. כל אלה הן פעולות חיוביות ובונות. הן נועדו להפיק תגובות מאחרים ולהביא אל נקודות הבנה חדשות, לאיזון של זכויות. כאשר המחשבות המודעות שלך מתערבות בתהליכים כאלה, אתה בצרות.

דפוס ההתנהגות של בעלי החיים מוגבל מזה שלכם. במובן מסוים הוא חופשי יותר והביטוי שלו אוטומטי יותר, אבל הוא צר יותר, כי האירועים בחיי בעלי החיים אינם גדולים ומקיפים כשלכם. אתם אינכם יכולים להעריך את הרוחניות שלכם אלא אם כן תעריכו את אחוות הברואים שלכם. לא מדובר פה בהתעלות מעבר לטבעכם, אלא בהתפתחות מתוך הבנת הטבע הזה במלואו. ויש הבדל.

 לא תגיעו לרוחניות ואפילו לא לחיי אושר על ידי שלילת החוכמה וההתנסות של הבשר. אתם יכולים ללמוד יותר מהתבוננות בבעלי חיים מאשר מפי גורו או כומר או מקריאת ספרי זה. אבל תחילה אתם חייבים להיפטר מן הרעיון שאתם בעלי טבע מפוקפק. האנושיות שלכם לא צמחה מהתכחשות למורשת בעלי החיים שבכם, אלא כהתפשטות של אותה מורשת.

כאשר אתם מנסים להיות רוחניים על ידי הינתקות מטבעכם אתם נעשים יצורים פחות שמחים, פחות מסופקים ופחות טבעיים, ומחמיצים את הבנת הרוחניות האמיתית. רבים מן האומרים שהם מאמינים בכוח המחשבה בעצם חוששים ממנו עד כדי כך שהם מדכאים אותו בתוך עצמם, ומתעלמים מכל מחשבה שנראית שלילית או מזיקה. הביטוי המזערי ביותר של תוקפנות נחסם. מחשבות יכולות להרוג, חושבים אנשים אלה כאילו האדם שדחפים כאלה מופנים כלפיו אינו בעל אנרגיות נותנות חיים ומגינות משלו או משלה, והוא חסר כל הגנה טבעית.

כאן, לעתים, ומסיבות שונות, אפשר למצוא תחושת כוח חבויה ומעוותת שהמסר שלה הוא: "אני כל כך חזק שיכולתי להרוג אותך באמצעות מחשבתי, אבל אני נמנע מלעשות זאת". לאף אחד ולשום  מחשבה אין כוח כזה. אילו מחשבות לבדן היו יכולות להרוג, לא היתה לכם בעיה של צפיפות אוכלוסין!

לכל אדם יש אנרגיות והגנות הבנויות בתוכו. אתם מוכנים לקבל רק את הרעיונות והמחשבות המתאימים למערכת האמונות שלכם, ואפילו אז ננקטים אמצעי ביטחון שונים. שום אדם לא מת אלא אם כן הוא
רוצה למות, ומסיבה יותר מוצדקת מאשר כמיהה שלכם למותו. לפעמים אתם חושבים על התאבדות כעל פעולה פסיבית מבישה, אבל על מלחמה כעל פעילות תוקפנית ורבת כוח. שתיהן במידה דומה הן תוצאה של פסיביות, של תוקפנות מעוותת ושל האי שימוש בנתיבי תקשורת טבעיים, כי הם אינם מובנים לכם. על פרחים אתם חושבים במושגים של עדינות, יופי ו"טוב", אבל בכל פעם שניצן חדש נפתח ישנה פריצה עצומה של תוקפנות שמחה, שבוודאי אינה פסיבית, ושל העזה ואומץ המושיטים את עצמם החוצה במרץ. ללא תוקפנות היתה נשללת מגופכם הצמיחה, והתאים שבו היו לכודים תמידית בחוסר שינוי. תוקפנות נמצאת בבסיס ההתפרצות המרהיבה של היצירתיות.

עכשיו: זה סוף ההכתבה, וסוף הפגישה. חומר על הסתברויות, אם תרצה, אתן לך בפעם אחרת, ונדון בכך, אם כי בקצרה, כאשר נעסוק בחלק מהחומר על גלגול נשמות המופיע בספר הזה.