קטעים מתוך הספר – שורשים ושיעורים בזמן

הקדמה

אני יודע שלכל דבר קיימת סיבה. ייתכן שבשעה שמתרחש אירוע אין אנו מסוגלים להבין את סיבתו, אך עם חלוף הזמן ואם נתאזר בסבלנות, תתגלה הסיבה בפנינו.

כך היה במקרה של קתרין. פגשתי אותה לראשונה בשנת 1980. היא היתה אז בת 27. קתרין סבלה מחרדות, מהתקפי פאניקה ומבעתים (פוביות), והגיעה למשרדי בבקשת עזרה. אמנם תסמינים אלה ליוו אותה מילדות, אך בשנים האחרונות הם הפכו חמורים יותר ויותר. בכל יום מצאה את עצמה משותקת יותר מבחינה רגשית ומסוגלת פחות לתפקד. היא היתה מלאת אימה ומדוכאת.

באותו זמן, בניגוד לתוהו ובוהו של חייה, זרמו חיי שלי על מי מנוחות. היו לי נישואים טובים ויציבים, שני ילדים צעירים וקריירה פורחת.

נדמה היה שחיי זורמים להם בנתיב ישר למן ההתחלה. גדלתי בבית אוהב. הצלחה אקדמאית באה לי בקלות, ובשנתי השנייה באוניברסיטה כבר החלטתי להיות לפסיכיאטר.

שנים של מחקר מדעי אימנו אותי לחשוב כמדען וכרופא והוליכו אותי בשבילים השמרניים הצרים של מקצועי. פקפקתי בכל דבר שאותו לא ניתן היה להוכיח על פי השיטות המדעיות המסורתיות. הייתי מודע לכמה מהמחקרים בתחום הפארא-פסיכולוגיה, שנערכו אז בכמה אוניברסיטאות בכירות במדינה, אך הם לא משכו את תשומת לבי. העניין נראה לי מפוקפק ביותר.

אז פגשתי בקתרין. במשך שמונה-עשר חודשים השתמשתי בשיטות תרפיה קונבנציונליות כדי לסייע לה להתגבר על תסמיניה. כאשר אלה לא עזרו, ניסיתי היפנוזה. בסדרה של מצבי טראנס נזכרה קתרין באירועים מ"גלגולים קודמים", ואלה נתגלו כגורמים לתסמינים שלה. היא היתה גם מסוגלת לשמש כצינור מידע מ"ישויות רוחניות" מפותחות ביותר, ובאמצעותן גילתה רבים מסודות החיים והמוות. בתוך חודשים קצרים נעלמו התסמינים שלה, והיא שבה לחייה, מאושרת ושלווה יותר מאשר אי-פעם.

דבר בעברי לא הכין אותי לכך. כשהחלו אירועים אלה להתרחש, הוכיתי בתימהון מוחלט.

אין לי הסבר מדעי למה שקרה. יש יותר מדי בכל הקשור להכרה ולנפש האדם שנמצא עדיין מעבר להבנתנו. ייתכן, שבהשפעת ההיפנוזה הצליחה קתרין להתמקד באותו חלק של תת-המודע שלה האוצר בתוכו זיכרונות ממשיים מגלגולים קודמים, או אולי היא התחברה למה שהפסיכואנליטיקאי קארל יונג כינה תת-מודע קולקטיבי, מקור האנרגיה הסובב אותנו והמכיל את הזיכרונות של המין האנושי כולו.

המדענים מתחילים כעת לחפש אחר התשובות הללו. אנו, כחברה, נפיק תועלת רבה ממחקר שנושאו הוא מסתרי הנפש, הנשמה, המשך החיים לאחר המוות והשפעת התנסויות מחיינו הקודמים על התנהגותנו הנוכחית. ברור שההסתעפויות הן בלתי-מוגבלות, במיוחד בתחומי הרפואה, הפסיכיאטריה, התיאולוגיה והפילוסופיה.

אולם מחקר מדעי מחמיר בתחום זה נמצא עדיין בחיתוליו. נעשים צעדים שמטרתם לגלות מידע זה, אך התהליך איטי, והוא נתקל בהתנגדות רבה מצד מדענים והדיוטות כאחד.

ספר זה הינו תרומתי הצנועה למחקר המתמשך בתחום הפארא-פסיכולוגיה, ובמיוחד בענף העוסק בהתנסויותינו לפני הלידה ולאחר המוות. כל מילה שאותה תקראו בספר זה היא אמת לאמיתה. לא הוספתי דבר, והשמטתי רק את אותם חלקים החוזרים ונשנים. שיניתי מעט את זהותה של קתרין כדי להבטיח חיסיון.

ארבע שנים חלפו עד שכתבתי על מה שאירע, ארבע שנים שבהן אזרתי אומץ לקחת על עצמי את הסיכון המקצועי ולגלות מידע לא-אורתודוכסי זה.

יום אחד, בשעה שהתקלחתי, חשתי לפתע צורך עז להעלות התנסות זו על גבי הנייר. חשתי תחושה עזה שהגיע הזמן, שאסור לי להמשיך ולהסתיר מידע זה. היה עלי לחלוק את הדברים שאותם למדתי עם אחרים, ולא לשמרם לעצמי. הידע עבר באמצעות קתרין, ועתה היה עליו לעבור דרכי. ידעתי שאף תוצאה אפשרית שעמה יהיה עלי להתמודד לא תהיה נוראה, כמו ההחלטה שלא לשתף אחרים בידע שרכשתי בנושא נצחיות הנשמה והמשמעות האמיתית של החיים.

מיהרתי לצאת מהמקלחת והתיישבתי ליד שולחן העבודה שלי עם ערמת הקלטות שהקלטתי במשך הפגישות הטיפוליות עם קתרין. בשעות הבוקר המוקדמות חשבתי על סבי ההונגרי הזקן, שמת כשהייתי עדיין נער. בכל פעם שהייתי מספר לו שאני פוחד לקחת על עצמי סיכון מסוים, היה מעודד אותי באהבה, בחזרו על הביטוי החביב עליו: "מה כבר יכול להיות," היה אומר, "מה כבר יכול להיות."

פרק ב'

בפגישתנו הבאה סיפרה לי קתרין את מה שאירע. חודשים ספורים קודם לכן הצעתי לה טיפול בהיפנוזה, אך היא פחדה והתנגדה לרעיון. בעקבות החוויה שעברה בתערוכה המצרית, הסכימה כעת קתרין בהיסוס.

היפנוזה היא כלי מצוין המסייע למטופל להיזכר באירועים שנשכחו זה מכבר. ההיפנוזה אינה מסתורית כלל וכלל. זהו אך ורק מצב של ריכוז ממוקד. בקבלו הנחיות ממהפנט מוסמך, נרגע גופו של המטופל, וגורם לחידוד הזיכרונות. הפנטתי מאות מטופלים, וגיליתי שההיפנוזה מקלה על חרדות, מסלקת בעתים, משנה הרגלים רעים ומסייעת להיזכר בחומר מודחק. בהזדמנויות מספר הצלחתי להביא מטופלים לחזור לילדותם המוקדמת, אפילו לזמן שבו היו בני שנתיים או שלוש, וכך גילינו זיכרונות של טראומות שנשכחו זה מכבר שערערו את חייהם. חשתי סמוך ובטוח שהיפנוזה תועיל לקתרין.

הוריתי לקתרין לשכב על הספה בעיניים עצומות, כשראשה נח על כר קטן. תחילה התמקדנו בנשימתה. עם כל נשיפה שחררה קתרין מתח וחרדה אצורים; עם כל נשימה נרגעה יותר. לאחר דקות מספר הוריתי לה לדמיין כיצד הולכים שריריה ונרגעים יותר ויותר: תחילה שרירי הפנים והלסת, אחר כך הצוואר והכתפיים, הזרועות, הגב ושרירי הבטן, ולבסוף הרגליים. היא חשה כיצד שוקע כל גופה יותר ויותר עמוק אל תוך הספה.

אחר כך הוריתי לה לדמיין בקצה ראשה ובתוך גופה אור לבן ובוהק. בשעה שהאור התפשט לאיטו בכל גופה, הוא הרגיע כל שריר, כל עצב, כל איבר – את כל גופה – והביא אותה למצב עמוק יותר ויותר של רגיעה ושלווה. היא חשה רדומה, שלווה ורגועה יותר ויותר. על פי הנחייתי מילא האור לבסוף את כל כולה ואף הקיף אותה.

ספרתי לאט לאחור מעשר לאחת. עם כל ספרה, היא נכנסה לרמת רגיעה עמוקה יותר. הטראנס שלה העמיק. היא היתה מסוגלת להתרכז בקולי ולהתעלם מרעשי רקע כלשהם. כשהגעתי לספרה אחת, היתה קתרין מוכנה ונתונה במצב היפנוזה עמוק למדי. התהליך כולו ארך כעשרים דקות.

לאחר זמן מה התחלתי להחזיר אותה אחורה בזמן, וביקשתי ממנה להיזכר בזיכרונות מגילאים מוקדמים יותר. היא היתה מסוגלת לדבר ולענות על שאלותיי בעודה נמצאת ברמת היפנוזה עמוקה.

בגיל שלוש אירע האירוע הנורא ביותר. היא זכרה כיצד התעוררה בחדר חשוך והיתה מודעת לנוכחותו של אביה.

חרף הבנה חדשה זו, דיווחה קתרין בפגישה הבאה שתסמיניה נשארו כשהיו, חמורים כבעבר. הופתעתי, לא יכולתי להבין מה אירע. האם ייתכן שאירע דבר-מה לפני גיל שלוש? חשפנו סיבות מספיקות לגמרי להסברת פחדיה מפני היחנקות, מפני מים, מפני חשכה ומפני היותה לכודה, ולמרות כל זאת המשיכו הפחדים, התסמינים החזקים והחרדה הבלתי-נשלטת להרוס את יומה. הסיוטים היו עדיין מבעיתים מתמיד. החלטתי להחזירה אחורה פעם נוספת ועמוק יותר.

בעודה מהופנטת, דיברה קתרין בלחישה איטית ומתונה. מכיוון שכך, יכולתי לרשום את דבריה מילה במילה ולצטט אותה באופן ישיר.

לאט החזרתי את קתרין לגיל שנתיים, אך היא לא נזכרה בזיכרונות משמעותיים כלשהם. הוריתי לה בתקיפות ובבהירות: "חזרי אחורה, לזמן שממנו נובעים התסמינים שלך."לחלוטין לא הייתי מוכן למה שאירע לאחר מכן.

"אני רואה מדרגות לבנות המובילות אל בניין, בניין לבן וגדול עם עמודים, פתוח בחזיתו. אין בו דלתות. אני לובשת שמלה ארוכה … שמלת שק עשויה בד גס. שערי קלוע, בהיר וארוך."

הייתי מבולבל. לא הייתי בטוח מה אירע. שאלתי אותה איזו שנה היא זו, מה הוא שמה. "ארונדה … אני בת שמונה-עשרה. אני רואה שוק לפני הבניין. יש שם סלים … נושאים את הסלים על הכתפיים. אנו חיים בעמק… אין מים. השנה היא 1863 לפני הספירה. האזור שומם, חם וחולי. יש באר, אין נהרות. המים זורמים אל העמק מן ההרים."

לאחר שתיארה כמה פרטים טופוגרפיים נוספים, הוריתי לה להתקדם שנים אחדות נוספות בזמן ולספר לי מה היא רואה.

"אני רואה עצים ודרך אבן. אני רואה אש שעליה מבשלים. שערי בהיר. אני לובשת שמלה חומה גסה וארוכה וסנדלים. אני בת עשרים וחמש. יש לי בת ששמה קליאסטרה… היא רחל. (כיום רחל היא אחייניתה; הן תמיד חשו קרבה רבה זו אל זו.) חם כאן מאוד."

הייתי המום. בטני התכווצה, ונדמה היה שהחדר התקרר. המראות שראתה והזיכרונות נראו כה ברורים. היא כלל לא היססה. שמות, תאריכים, בגדים, עצים – הכול נראה כה חי ! מה מתרחש כאן? איך יכולה הבת שהיתה לה אז להיות אחייניתה עכשיו? נעשיתי מבולבל עוד יותר. בחנתי אלפי מטופלים, רבים בהשפעת היפנוזה, ומעולם לא נתקלתי בפנטזיות כגון אלה, אפילו לא במסגרת חלומות. הוריתי לה להתקדם לזמן מותה. לא הייתי בטוח כיצד עלי לראיין מישהו הנמצא בעיצומה של פנטזיה או זיכרון מפורשים כל כך, אך חיפשתי אירועים טראומטיים, העשויים להיות הגורם לפחדיה או לתסמיניה הנוכחיים. האירועים הסובבים סביב זמן המוות עשויים להיות טראומטיים במיוחד. כנראה ששיטפון או נחשול הלך והחריב את הכפר.

"גלים גדולים עוקרים את העצים. אין לאן לברוח. קר, המים קרים. אני צריכה להציל את התינוקת שלי, אבל אני לא יכולה … חייבת להחזיק בה חזק. אני טובעת; המים חונקים אותי. אני לא יכולה לנשום, לא יכולה לבלוע … מים מלוחים. התינוקת שלי נתלשת מזרועותיי." קתרין נשמה בכבדות. לפתע שקט גופה לחלוטין, ונשימתה שבה להיות עמוקה ואחידה.

"אני רואה עננים … התינוקת שלי איתי. ואחרים מהכפר שלי. אני רואה את אחי."

היא נחה; תקופת חיים זו הסתיימה. היא היתה עדיין בטראנס עמוק. הייתי המום! תקופות חיים קודמות? גלגול נשמות? הכרתי הקלינית אמרה לי שהיא אינה מדמיינת חומר זה, שהיא אינה ממציאה אותו. מחשבותיה, ביטוייה, תשומת הלב הנתונה לפרטים מסוימים, הכול היו שונים מאלה שבמצבה המודע. ערב רב של אבחנות פסיכיאטריות אפשריות חלף בהכרתי, אך מצבה הפסיכיאטרי ומבנה אופייה לא הסבירו גילויים אלה. סכיזופרניה? לא, היא מעולם לא הפגינה כל סימן להפרעה מחשבתית או קוגניטיבית. היא מעולם לא חוותה הזיות שמיעתיות של שמיעת קולות, הזיות חזותיות או חזיונות כלשהם או כל סוג אחר של אירועים פסיכיאטריים בהיותה ערה. היא לא סבלה מתעתועים, ולא היתה מנותקת מהמציאות. היתה רק קתרין אחת, והכרתה המודעת היתה ערה לכך לחלוטין. לא היו לה כל נטיות סוציופאתיות או אנטי-חברתיות. היא לא היתה שחקנית. היא לא השתמשה בסמים, ולא נטלה חומרי הזיה. היא שתתה אלכוהול בצמצום. היא לא סבלה ממחלות נוירולוגיות או פסיכולוגיות, שיכולות היו להסביר את ההתנסות המידית והחיה שהיתה לה בהשפעת ההיפנוזה.

אלה היו זיכרונות מסוג כלשהו, אך מהיכן? תחושת הבטן שלי היתה שנתקלתי בדבר-מה שאיני יודע כמעט דבר עליו: גלגול נשמות וזיכרונות מחיים קודמים. זה לא יכול להיות, אמרתי לעצמי; הכרתי המדעית המאומנת התנגדה לכך. אולם הנה הדבר מתרחש ממש לנגד עיני. לא יכולתי להסביר זאת, אך באותה מידה לא יכולתי להתכחש למציאות.

"המשיכי," אמרתי, שלוותי התערערה מעט, אך מה שאירע ריתק אותי. "האם את זוכרת דבר-מה נוסף?" היא זכרה רסיסים משתי תקופות חיים נוספות.

"אני לובשת שמלה עם תחרה שחורה, ויש תחרה שחורה על ראשי. שערי שחור, ויש לי מעט שיער שיבה. השנה היא 1756 (אחרי הספירה). אני ספרדייה. שמי לואיזה ואני בת חמישים ושש. אני רוקדת; גם האחרים רוקדים. (הפסקה ארוכה) אני חולה; יש לי חום, צמרמורות … הרבה אנשים חולים; אנשים גוססים … הרופאים לא יודעים שזה מהמים." הובלתי אותה קדימה בזמן. "החלמתי, אבל ראשי כואב עדיין; העיניים והראש שלי כואבים עדיין מהחום, מהמים. … רבים מתו."

מאוחר יותר סיפרה לי שבתקופת חיים זו היתה פרוצה, אך לא גילתה מידע זה, מכיוון שהוא הביך אותה. היא יכלה, ככל הנראה, לצנזר חלק מהזיכרונות שאותם העבירה אלי בשעה שהיתה בהשפעת ההיפנוזה.

מכיוון שקתרין זיהתה את אחייניתה בתקופת החיים העתיקה, שאלתי אותה באימפולסיביות האם אני נוכח באיזושהי תקופת חיים שלה. הייתי סקרן לגבי התפקיד שיש לי, אם בכלל, בזיכרונותיה. היא השיבה במהירות, בניגוד לתשובותיה האיטיות והמתונות הקודמות.

"אתה המורה שלי, אתה יושב על ספסל. אתה מלמד אותנו מתוך ספרים. אתה זקן ושערך אפור. אתה לובש שמלה לבנה (טוגה) עם קישוטי זהב … שמך דיוגנס. אתה מלמד אותנו סמלים, משולשים. אתה חכם מאוד, אבל אני לא מבינה. השנה היא 1568 לפני הספירה." (שנה זו היא אלף ומאתיים שנה בקירוב לפני תקופתו של הפילוסוף היווני הציניקן הנודע דיוגנס. השם לא היה שם נדיר).

הפגישה הראשונה הסתיימה. פגישות מדהימות אף יותר עמדו להתרחש.