קטעים מתוך הספר – התמקדות

הפעולה הפנימית

 זה חמש-עשרה שנה שקבוצה של עמיתים למקצוע ואני, באוניברסיטה של שיקגו ובמקומות אחרים, חקרנו כמה שאלות, שהעוסקים בטיפול נפשי מעדיפים שלא לשאול בקול רם. מדוע אין הטיפול מצליח לעתים תכופות יותר? מדוע הוא נכשל לעתים קרובות כל כך במשימתו לחולל שינוי אמיתי בחייהם של בני אדם? ובאותם המקרים הנדירים שבהם הטיפול אכן מצליח, מהו הדבר שעושים המטפלים והמטופלים? מהו דבר זה שרובםנכשלים בעשייתו?

בחיפושנו אחר תשובות, למדנו צורות רבות של טיפול – החל מהגישות הקלאסיות ועד החדשניות שבהן. ניתחנו לא פחות מאלפי פגישות מוקלטות בין מטפלים למטופלים. סדרת המחקרים שלנו הובילה למספר ממצאים, כמה מהם שונים מאוד ממה שציפינו, וממה שציפו לו רוב המטפלים המקצועיים האחרים.

ראשית, מצאנו כי את המטופל המצליח – זה שאפשר להבחין אצלו שינוי ממשי ומוחשי הן במבחנים הפסיכולוגיים והן בחיים עצמם – ניתן לזהות בקלות ניכרת מתוך ההקלטות של מפגשי הטיפול. מה שעושים מטופלים נדירים אלה בשעות הטיפול שלהם שונה ממה שעושים האחרים. השוני היה כה קל לאיתור, שמהרגע שהגדרנו אותו, יכולנו להסבירו לסטודנטים חסרי ניסיון; גם הם היו מסוגלים לברור את המצליחים מבין השאר.

מהו השוני המכריע? מצאנו שלא מדובר בטכניקה של המטפל – ההבדלים בשיטות הטיפול משקלם מועט באופן מפתיע. השוני גם אינו נובע מהנושאים שעליהם מדברים המטופלים. השוני נעוץ בדרך שבה הם מדברים. וזהו רק סימן חיצוני להבדל הממשי שהוא:מה עושים המטופלים המצליחים בתוכם פנימה.

מטרתו של ספר זה היא לומר לכם מה הם עושים, וכיצד גם אתם תוכלו לעשות זאת. שכן מיומנות מיוחדת זו, פעולה פנימית זו, אינה שימושית רק במשרדו של המטפל המקצועי; היא גם דרך לגשת לכל בעיה או מצב.

בשנים שלאחר מכן, לימדנו מיומנות זו למספר גדול של אנשים שאינם בטיפול. עתה, לאחר שמצאנו כי כל אחד יכול ללמוד אותה, ברצוני שגם ספר זה יהיה קל לקריאה על ידי כל אדם. הספר מופנה לאנשי מקצוע, אך לא רק אליהם. ולכן אני כותב אותו בשפה פשוטה, ולא בסגנון הטכני המאפיין את הפרסומים הפילוסופיים והמדעיים שלי.

המיומנות שאיתרנו והגדרנו איננה מוגבלת לבעיות בלבד. בקרב אלה השולטים בה, היא הופכת למקור פנימי שנועצים בו פעמים רבות במשך היום. אני נעזר בה ברגע זה ממש, במהלך כתיבתו של הספר.

המיומנות שאותה אני עומד ללמד אתכם מכונה התמקדות.

היא תאפשר לכם למצוא את המקום שבו החיים שלכם תקועים, לחוצים, מכותרים ונסחבים – ולשנותו. היא תאפשר לכם להשתנות – לחיות ממקום עמוק יותר מזה שבו מצויים המחשבות והרגשות שלכם.

מה שהפתיע אותנו יותר מכל בעבודות מחקר אלו היתה העובדה, שמטופלים שחוללו את הדבר המכריע בתוך עצמם אותרו בתוך שני מפגשי הטיפול הראשונים. גם מצאנו שאנו יכולים לנבא הצלחה או כישלון מיד בהתחלה, וזאת אך ורק על סמך ניתוח הראיונות המוקדמים. על פי ניתוח סטטיסטי קפדני, הסיכוי להגיע לאותו ממצא באקראי הוא קטן מאחד לאלף.

היום אנו יודעים כיצד ללמד התמקדות. לכן אין פירושו של ממצא זה שאנשים מסוימים אינם יכולים ללמוד אותה. אולם באותה העת היתה זו תגלית מזעזעת. הנה ראינו מטפלים ומטופלים יוצאים למסע בן שנה או יותר של מאמץ מפרך. מן הסתם יהיו מעורבים בתהליך זה צורך אנושי, תקווה, מסירות וגם כסף, בעוד שאנו ידענו כבר שסופו להיכשל.

משמעותם של הממצאים הוא שטיפול נפשי, כפי שהוא מתבצע בדרך כלל, אינו מראה למטופלים כיצד להתנהל במהלך טיפול נפשי. במילים אחרות, מספר המפגשים לא שיפר את יכולת הטיפול. אם הם לא ידעו איכשהו, מיד בהתחלה, כיצד לגעת בפנימיותם בדרך מיוחדת זו, הם לא השיגו שינויים בולטים, ואין זה משנה מה הם או המטפלים עשו, באיזו רצינות, או כמה זמן עשו זאת. …

מאחר שניתן ללמד פעולה פנימית מכרעת זו, ומאחר שהתהליך הטיפולי אינו מלמד אותה, אין כל צורך להיות בטיפול נפשי כדי ללמוד אותה. מה שנובע מעובדה זו הוא בגדר מהפכה. אין עוד הכרח שמטפלים יהיו ממונים על תהליך השינוי הזה. אנשים יכולים לעשות זאת עבור עצמם ואיש עם רעהו. …

כאשר המהפכה בעזרה-עצמית תיושם במלואה, ואנשים ככלל ילמדו ויבצעו תהליכים מועילים אלה, האם תהפוך הפסיכותרפיה המקצועית למיותרת? אני סבור שעזרה מקצועית תהיה מבוקשת תמיד. אולם עליה להיות טובה יותר ממה שמסוגל כל אחד לעשות בעצמו, לאחר שהוכשר במיומנויות ספציפיות אלה. אנשים גם ידעו כיצד לזהות בוודאות האם הם מקבלים עזרה או לא. …

שינוי – האישה הצעירה שחשבה שהמוות יביא עמו שלווה

פיי טלפנה אלי בשעות אחר הצהריים. היא שוטטה ברחובות העיר במשך כל שעות הבוקר במחשבות על התאבדות.

"החיים יותר מדי קשים", היא אמרה, ובאמת הרגישה באפיסת כוחות ומיואשת עד כלות. "מה הטעם להמשיך לחיות? לאן זה מוביל אותי?"

פיי דיברה איתי לפני כן וידעתי מעט אודותיה. היא אישה מושכת כבת עשרים ושמונה. לפני מספר שנים נפרדה מגבר אליו חשה אהבה רבה – נקרא לו טד. היא לא אהבה גבר אחר לפניו או אחריו. מאז שטד עזב, היא בילתה עם שורה של גברים אחרים בחיפושיה אחר טד נוסף, אך לא מצאה כזה.

"מה גורם להרגשה כה קשה?", שאלתי, "היי שקטה לרגע ונסי להבין מה גורם להרגשה כה קשה".

תשובתה היתה מהירה מדי לטעמי, אך לפחות היה רגע של שקט, ולאחריו היא אמרה: "לא קיבלתי את המחזור. אני מפחדת שאני בהיריון".

בפעם האחרונה שדיברה איתי היא סיפרה שהיא חיה עם גבר משעמם, צר-אופק, חסר רגישות, שאינו מתעניין בה כאדם אלא כשותפה ליחסי מין. היא בילתה סוף שבוע עם האיש הזה.

"אני מתגעגעת כל-כך לטד!", היא בכתה בטלפון, "ועכשיו האיחור במחזור. מה אם אני בהיריון? אלוהים, מה יהיה איתי עכשיו?"

יכולתי לחוש איך רגשותיה המתוחים גואים שוב. קשה היה לה להיות שלווה ולהפנות את תשומת ליבה עמוק פנימה באופן שקט יותר, כפי שדרוש בהתמקדות. היא שקעה באופן כפייתי ברגשות המכאיבים, במקום לנסות ולמצוא את אותו המקום העמוק, את התחושה המורגשת.

ביקשתי ממנה להתחיל עם מה שאני מכנה "התנועה הראשונה" של התמקדות. זוהי פעולה שדוחקת באופן זמני את הבעיות לצד אחד, עורמת אותן זו על גבי זו, ומאפשרת לאדם לקחת צעד אחד אחורה ולהתבונן בהן. פעולה זו דומה במידת מה לכניסה לחדר כה עמוס בתלי רהיטים, תיבות אריזה וחפצים אחרים, עד שלא נותר מקום לשבת. יש להזיז דברים הצדה, כדי לפנות לעצמנו מרחב קטן באחת הפינות. כמובן שלא רוקנו את החדר. הדברים שעמדו בדרכנו קודם לכן, הבעיות, עדיין קיימות. אבל עכשיו, לפחות, יש מרחב שבו אנו יכולים להימצא.

"עכשיו פשוט הסתכלי על הדברים מהצד, וקחי כל דבר רע ושימי אותו בערמה לפנייך. הניחי אותם אחד אחד, ובדקי איך כל אחד מהדברים מרגיש רע".

היא פינתה לעצמה מרחב מה. שתי הבעיות העיקריות שעמדו לפניה היו, רצונה שטד יחזור והפחד מהיריון.

"איזו מהן היא הגרועה ביותר?", שאלתי.

"הגעגועים לטד מכאיבים לי יותר מהכל", היא אמרה, והחלה לבכות שוב. "הבדידות, העובדה שאין לי למי לפנות… אין טעם…"

אז החל סחרור נוסף של רגשנות נסערת והרסנית, ואני הפסקתי אותה. (כאשר תלמד להתמקד, תדע להפסיק את עצמך באותה הדרך). "מדוע לא תיכנסי עמוק פנימה", אמרתי, "ותבדקי מהו הדבר הגרוע ביותר בכל העניין? פשוט היי שקטה לרגע. הגיעי לתחושת הגוף המעורפלת של כל העניין".

היא ידעה מה לעשות, מאחר שהתמקדה בעבר. אם תשאל מדוע אם כן היתה זקוקה לי בכלל – מדוע לא התיישבה בפשטות ומיקדה את עצמה – התשובה הפשוטה היא שיש בנוכחותו של אדם נוסף כדי לסייע, גם אם אותו האדם אינו אלא קול ידידותי בטלפון. הדבר נכון במיוחד אם, כמו במקרה שלה, אתה נתפס במלכודת של רגשות, ונראה לך שאינך יכול להשתחרר ממנה. במקרים כאלה, כל שנחוץ הוא קולו המרגיע של חבר האומר: "או. קיי., בוא נשב לרגע בשקט…" חבר יכול לעצור את סחרור הרגשות שלך, כאשר אתה חש חסר-אונים להפסיק אותה בעצמך.

הקשבתי לדממה בטלפון בשעה שפיי נכנסה ל"תנועה השנייה" של ההתמקדות. היא עסקה ביצירת מגע עם התחושה של "הכל על זה שטד עזב". אצלה, כמו אצל רוב המתמקדים המאומנים, התנועות האלה נוטות לזרום זו בתוך זו ולהתמזג לתנועה אחת, ממש כמו ששחקן גולף מאומן או קופץ במוט משלבים תנועות גוף נפרדות רבות לכדי תנועה זורמת אחת. משהשיגה את התחושה המורגשת, היא חיפשה את מאפיין התחושה והתקינה בו "מפתח" – מילה המתארת את המאפיין במדויק ("תנועה שלישית"). לבסוף, היא בחנה אם המילים מתאימות לתחושה, ומצאה שהן נכונות.

"כל הסיפור קשור לכעס, או משהו כזה", היא אמרה. "אני לא יודעת…אני מרגישה כאילו אני כועסת על… אבל למה שאכעס?"

היא ציפתה מעצמה, או ממני, לניתוח אינטלקטואלי. לא הצעתי לה ניתוח כזה. בהתמקדות יש להימנע מניתוחים.

ניסיתי לסייע לה לא ללכת לאיבוד בנבכי הניתוח. אמרתי, "חזרי לתחושה המורגשתושאלי אותה; בדקי מהו הכעס".

הצגת שאלות לתחושה המורגשת היא "התנועה החמישית" של ההתמקדות. היא שאלה את התחושה המורגשת, ישירות, מהי סיבת הכעס.

שמעתי את אנחתה כשהדבר התרחש. ידעתי שמשהו נעתק בפנים. עבור המתמקד, תפנית-גוף היא תחושה פיסית מוגדרת של דבר-מה שמשתנה או נע בפנים, התרופפותו של מקום נוקשה.

לאחר שתיקה נוספת, היא אמרה, "אני כועסת על עצמי. זה העניין. על זה ששכבתי עם כל הגברים האלה שלא אהבתי, שלא הרגשתי כלפיהם שום דבר". ניתוח לא היה יכול להפיק תשובה זו. במקום לנתח, עלינו להתחבר אל התחושה המורגשת.

ושוב חזרה דרך תנועות ההתמקדות בציפייה לתפנית נוספת לקראת פתרון הבעיה. שהרי תפנית מתרחשת בכל פעם שהתחושה המורגשת משתנה, גם אם רק במקצת.

ואז עוד שתיקה וצעד נוסף: "וחלק מזה הוא שאני כועסת על עצמי בגלל ששכבתי עם ראלף, על האפשרות שהכנסתי את עצמי לצרה – אולי הפלה. ואני קוראת לעצמי רעה, גם בגלל ששכבתי עם גבר שלא אכפת לי ממנו". נשימה עמוקה נוספת.

לפעמים התפנית מבהירה את מה שעלה מתפנית קודמת, או מרחיבה אותו. זה מה שקרה זה עתה, כשהיא גילתה "ואני קוראת לעצמי רעה…", שהיה המשך למה שאירע קודם. אבל אז הגיע הצעד הבא ושינה את הסדרה הקודמת. בהתמקדות יש לקבל את מה שבא. לעתים קרובות, הצעד הבא עבור הגוף איננו הצעד הבא מבחינה הגיונית. זה קורה לעתים תכופות בהתמקדות. זוהי תופעה בלתי צפויה ומרתקת.

היא אמרה, "יש מין הרגשה כבדה של ייאוש". ולאחר זמן מה נפתחה הרגשה כבדה ומייאשת זו, והפרטים זרמו החוצה. "זה בקשר לכל הגברים האלה שלא איכפת לי מהם. אין לי תחושות מיניות כלפיהם…"

פיי שתקה לזמן מה. שמעתי אותה אומרת לעצמה את המילה "ייאוש", כאילו העמידה אותה במבחן. נראה שהיא לא הלמה את ההרגשה, שכן היא נשמעה לא מרוצה. היא בחנה את ההרגשה פעם נוספת, כדי לברר האם תצא ממנה מילה מדויקת יותר. היא ניסתה להתאים אותה לתחושה פיסית מוגדרת.

ההתנסות של פיי היא חוויה רווחת בהתמקדות. מתחיל שינוי, אך באופן מוזר ומסתורי הוא לא שלם. הוא מעניק לך התחלה של תפנית, אבל אתה יודע (גופך יודע) שאפשרית תפנית שלמה יותר. אתה נותר קשוב לתחושת הגוף, ומצפה לה שתתרחש.

לפתע אמרה, "עייפה"! תחושת ההקלה נשמעה בבירור. התפנית השלמה התרחשה. "זהו זה. אני עייפה. אני מרגישה שכל חיי אעבור מאדם משעמם אחד לאחר בלי להרגיש אי-פעם את מיניותי, אבל אף פעם לא אוכל להפסיק לנסות. אני יכולה לראות טורים של גברים עומדים לפני, טורים של פרצופים ריקים מכאן ועד סוף חיי. נגזר עלי להיות בלי תחושות מיניות, זה העניין".

חיכיתי שתוסיף לדבר. ניכר בעליל שהרגישה כי מפגש התמקדות זה ענה על צרכיה לפי שעה, שכן לפתע אמרה, "אני מרגישה יותר טוב עכשיו. נפטרתי ממעמסה רצינית!"

להיפטר? עבור צופה רציונלי היא לא נפטרה משום דבר. הבעיות שהיו קיימות כאשר צלצלה אליי בהתחלה, הבעיות שהובילו אותה אל סף התאבדות, היו ונשארו. מה היא באמת השיגה באמצעות ההתמקדות? היא השתנתה מבפנים.

בעת שכזו עדיין לא יכול המתמקד להעריך את גודל השינוי שהתרחש. יידרשו עוד מחזורים רבים של התמקדות בשלב מאוחר יותר. אולם שינוי אכן מתרחש באמצעות תפנית-גוף. שינוי כלשהו מתרחש כבר מעצם ההקלה הגופנית הנובעת מהתחושה והנגיעה בבעיה במקום אחד עמוק ומוגדר.

בתחילת השיחה היו הרגשות הרעים שלה מפוזרים בכל גופה. כל גופה כאב. אבל עכשיו היא איתרה את מקום הבעיה והבעיה עברה תפנית. גופה השתחרר.