קטעים מתוך הספר – שבע מדרגות לנצח – מרקם הוצאה לאור

קטעים מתוך הספר – שבע מדרגות לנצח

הקדמה

כרואה רוחי, נפלה בחלקי הזכות לערוך פגישות רבות עם נשמות השוכנות במימד האסטרלי. הן העשירו אותי במובנים רבים של המילה בנוגע להתנסויותיהן במישורים שלאחר המוות.

כאשר נשמה עוזבת את הגוף שלה, היא נכנסת למצב דמוי-שינה ומתעוררת על אותו המישור בעולם האסטרלי המתאים לה. לעתים קרובות שואלים אותי לגבי המונח "מישור", והתשובה המתאימה ביותר היא "מצב" של רטט. לדוגמה: גלי קול, גלי אולטרה-סגול מן השמש, קרניים ממנורת חשמל, כל אלה הם בלתי-נראים, חודרים זה בתוך זה, ולמרות זאת אינם משפיעים זה על זה ואינם מפריעים זה לזה. כך הוא המצב במישורים של העולם האסטרלי. הנשמות דרות ופועלות באותו המישור שמתאים להתפתחותן הרוחנית: "בבית אבי חדרים רבים".

לאחרונה הרציתי ביום הזיכרון. בעודי עומד ושוקל כיצד אציג את דבריי, הצטייר בתודעתי גבר צעיר. באמצעות הראייה העל-חושית שלי מיקדתי אותו בבירור, והתחלתי מספר את שהעביר לי על מותו במלחמה שנערכה בשנים 1914-18. "שמי הוא ג'יימס", החל, והמשיך לספר על התנסויותיו לאחר מותו בגיל עשרים.

בדרכי הביתה, עדיין הייתי מודע לו, וכאשר התיישבתי בכורסתי כדי להרהר בקורות הערב, הוא שב והתקרב. החלפנו ברכות, והודיתי לו על עזרתו קודם לכן בשעת ההרצאה. אפילו סיפרנו זה לזה כמה בדיחות! במשך הימים הבאים למדתי להכיר נשמה חביבה זו היטב, והתפתח בינינו קשר.

יום אחד שאל אותי אם אהיה מוכן לשקול לכתוב ספר על חייו, לא על חייו הטראגיים והקצרים על המישור שלנו, אלא על חייו במישורים אליהם עבר מאז מותו. "בחרת באדם הלא נכון", היתה תשובתי המיידית. אולם, לאחר שכנוע רב מצד ג'ים ולאחר שהבהרתי שיהיה עליו לסייע לי רבות, הסכמתי לקבל עלי את האתגר. לא הבנתי לחלוטין איזו משימה גדולה תהיה זו, ואולי עדיף כך. אולם, אני שמח שלקחתי זאת על עצמי, מכיוון, שכמו שציין ג'ים, סייעתי לו, ובנוסף לכך גם למדתי דברים רבים בעצמי.

קבעתי לי שעה מסוימת בכל יום, ולאט לאט החל הספר קורם עור וגידים. לפני כל פגישה התפללתי להכוונה, וג'ים היה מתקרב. חשתי אותו טופח על כתפי ושמעתי את ברכתו המיוחדת, "מוכן אפוא?"

להלן תיאורו המדויק של ג'ים על מעברו מן המישור הארצי, ועל התנסויותיו בחיים שלאחר החיים. הקורא ימצא מעט חוסר-עקביות לשונית בגלל הדרך שבה ג'ים תקשר אלי את החומר. הוא הניח תמונות בראשי והניח לי לפרשן. פעמים רבות פקפקתי ביכולתי להפוך למספר התנסויות אלה!

חלקים אחדים של הספר דומים ליהלומים בלתי מלוטשים, בדומה לג'ים עצמו, מעט מחוספסים בקצוות. חלקים אחרים הם כפנינים, פניני חכמה מן המדריכים והמורים שסייעו לו. הוא גילה במהרה שיש לו הרבה ללמוד.

עשיתי כמיטב יכולתי לשזור יחד את היהלומים הלא-מלוטשים ואת הפנינים, את אבני החן הללו; ואני מקווה שיופיים והאמת שלהם יעשירו את חייכם כפי שהעשירו את חיי שלי.

סטפן טורוף

נפלתי בקרב על הסום…

אלה היו המילים הדרמטיות הראשונות שתקשר ג'יימס לגט. הוא המשיך וסיפר על מותו בגיל עשרים.

היה זה אוגוסט שנת 1914. מלאו לי רק שמונה-עשרה שנים כשפרצה המלחמה. כמו צעירים רבים, השתוקקתי להתגייס לצבא והייתי בר-מזל שקיבלו אותי, או כך לכל הפחות חשבתי בזמנו. לא העליתי על דעתי שלא אשוב הביתה.

בנובמבר אותה שנה, כאשר עזבתי את הבית שבו זכיתי לטיפול אוהב, נסעתי למחנה בקאטרהאם. המעבר היה לי קשה שכן התגעגעתי לנוחות של הבית. אותו סתיו היה אחד הרטובים ביותר שהתנסיתי בו מעודי. שוכנו באוהלים צבאיים וכל אחד קיבל שעוונית ומספר שמיכות.

צריפי העץ שתוכננו לחורף היו בשלבי בנייה ראשונים. שהינו באוהלים עשויים קנבס, וישנו על האדמה, עד שלביו האחרונים של הסתיו. לכשהצריפים היו מוכנים, קיבלנו הוראה לעבור אליהם ועשינו זאת בשמחה.

לאחר שסיימנו את האימון הבסיסי, נשלח הגדוד שלנו אל מעבר לים, שם התחלנו ליישם את הכשרתנו.

בשנה שלאחר מכן הצלחתי להתחמק מפגיעה במקרים רבים; אך איבדתי מספר רב של חברים בשדה הקרב, לפני שהגורל הלם בי את מכתו הסופית. בשנת 1916 זמני הלך ואזל במהירות. נשלחתי אל החפירות. הגרמנים הפציצו את הקווים שלנו ואת שטחי ההפקר שמולם. חיכינו להתקפה הממשמשת ובאה לאחר ההפצצה. התנהלה לחימה קשה פנים אל פנים, אבל אנחנו הלמנו בהם, וללא אבדות רבות לצד שלנו. הופצה הידיעה שאנו עומדים לצאת להתקפת נגד, לפני שהגרמנים יוכלו להתארגן מחדש.

כשירדה החשכה, היה שדה הקרב דומם, לבד ממספר התפוצצויות שהעירו את שמי הלילה. נזהרתי שלא לחשוף את ראשי, כיוון שצלפי האויב לא הזדקקו לאור רב כדי לפגוע במטרתם. לפתע נשמעה השריקה, והצעקה "קומו והסתערו בחורים !"

פעמה בנו רוח לחימה, הנוצרת על ידי החברות המיוחדת אותה ניתן למצוא רק במצבים מסוג זה. זה היה הרגע לו חיכינו. עם רובים מכודנים יצאנו מן החפירות כנחשול. הגרמנים לא הופתעו מבואנו והם השליכו עלינו מכל הבא ליד.

בעודנו מתקדמים על פני שטח ההפקר, נפגעתי בחזי מרסיס של פגז. שכבתי מתייסר על האדמה שעות רבות. השחר החל עולה, ואני חשתי בגלים רבים של אנשים שעברו על פני והתקדמו.

לאחר זמן מה התעלפתי מאובדן דם. התעוררתי מאוחר יותר, כשהשמש שקעה. ערפל מסתורי כיסה הכול. התפללתי לפגז שיפגע בי ויגאל אותי מייסורי, שכן הכאב היה קשה מנשוא. פעם נוספת איבדתי את הכרתי.

כאשר התעוררתי הרגשתי מבולבל, אך שוב לא חשתי כאב ולא הייתי חלש ועייף. הנחתי את ידי על חזי כדי לברר כמה נזק גרם לי הרסיס. להפתעתי לא היה כל קרע בחולצתי. קמתי במאמץ רב, כי החשכה היתה מוחלטת. שמעתי את קולות הרובים וההמולה מסביבי, אך הם נשמעו מרוחקים. לאחר זמן מה התרגלו עיניי לחשכה, שדמתה לערפל סמיך. מבעד לערפל ראיתי צללים כהים נעים כה וכה. צללים אחרים שכבו ללא ניע. החלטתי להמשיך בדרכי; לא רציתי להיתפס או להתנתק משאר הבחורים.

… נכנסנו לאולם גדול ורועש שבו מאות כסאות, רובם מלאים בגברים אך גם במספר קטן של נשים. כמה אנשים דיברו, אחדים צחקו או בכו. אחרים פשוט בהו לפנים בדממה. בקדמת האולם ניצבה בימת-נואמים. פניתי לביל ואמרתי, "אני מקווה לקבל כאן תשובות לשאלות שלנו".

לפתע נשמעה מוסיקה בחלל האוויר, ושקט השתרר באולם. אני לא יכול לתאר את הצלילים, אבל הם יצרו השפעה של שקט ורוגע. הבטתי בביל וראיתי את הפחד נמוג מפניו. שלווה ירדה על כל אחד מן האנשים שבאולם. לאחר כעשר או עשרים דקות נפסקה המוסיקה.

קולו של הקצין הדהד מבימת הנואמים, "שלום גבירותיי ורבותיי. שמי מארש, ואני רוצה להסביר לכם היכן אתם נמצאים. כבר הבחנתם שמשהו קרה לכם. חוויתם שינוי מקום, וכעת אתם גם מבינים שהמקום הזה הוא ממשי מאוד".

"אתם נמצאים בשלב הביניים שבין השמיים והארץ, במקום שנקרא המישור האסטרלי, אבל אל תתאמצו להבין זאת כרגע, שכן זהו מקום המיועד למנוחה ולהסתגלות. זה יהיה כמו לחזור לבית הספר. יש לכם הרבה ללמוד כאן. מישור זה הוא בוודאי הלם עבור רבים, שכן אתם רואים שהחיים נמשכים. הדבר לו אתם קוראים מוות הוא פשוט שינוי מקום".

"האולם בו אתם נמצאים הוא אחד מיני רבים, במישור האסטרלי הנמוך, המיועד לעזור לאלה שמתו בקרב. כאן יסייעו לכם לקבל שלב מעבר זה של חייכם החדשים. אפשר שאתם תוהים בקשר לאויב. אם זה קרה לי, מה בקשר אליו? ובכן, האלוהים אינו מפלה. תבינו מאוחר יותר שכולם ילדיו".

"כשתעזבו, תתחלקו לקבוצות ותילקחו לביתני מגורים. אדם שימונה לקבוצה שלכם יסביר לכם על מצבכם. לאחר מכן תלמדו להשתמש בכוח הרצון שלכם, כיוון שרצונו של האדם הוא ההופך לבעל ערך בחיים כאן. אני רוצה שתסתכלו על משענת הכיסא שלכם, שם תמצאו מספר אותו עליכם לזכור בעוזבכם את האולם. אשוחח עמכם שוב בשלב מאוחר יותר, אך כעת אומר שלום".

עשינו דרכנו לכיוון היציאה. התבוננתי סביב לראות היכן נמצא ביל ומצאתי אותו מאחורי. "הכול בסדר ביל?" שאלתי. "בטח, ג'ים. איזה מספר קיבלת?" חקר ביל. "היית מאמין שזה 1901?" השבתי. "כשמחברים אותו מקבלים את מספר שנותיי. בהתחלה קיבלנו מספר כשהתגייסנו. עכשיו כשאנחנו מתים, אנחנו שוב מקבלים מספר, לעזאזל".

… כל העיניים היו מופנות אל הסרן, וכולם תהו מה עומד לקרות. לפתע הופיעה משום-מקום מערבולת ערפל. היא החלה להתגבש לצורת אדם, וזהרה מכף רגל ועד ראש בעודה הופכת מקשה אחת. לפנינו עמד אדם, במקום שרק לפני רגע היה חלל ריק. הסתכלתי סביבי לראות את תגובת השאר. אני חושב שהם היו המומים כמוני. 'אלוהים אדירים, מה עוד?' חשבתי. "רבותיי", אמר הסרן, "כעת אפנה אתכם אל המורה".

"ברור, שתשומת לבכם נתונה לי", אמר המורה. "אני לא יכול לחשוב על דרך טובה יותר לזכות בתשומת לבכם מאשר כניסה מרשימה. תחילה, ברצוני לדבר איתכם על סביבתכם החדשה. אתם נמצאים במישור הרביעי מתוך שבעה מישורים אסטרליים. כל מישור שונה מן האחרים בהתגלמות, בצפיפות, ובמהירות של מהותו הבסיסית. השונות בגופכם קובעת את צמיחתכם הרוחנית, דבר שהנשמה שלכם שואפת לו תמיד. רבים מכם מרעיבים, פשוטו כמשמעו, את הנשמות שלכם, ולדוגמה, מרשים לעצמכם להפוך טרודים לחלוטין בחומרנות ונשלטים על ידה".

"על הנשמה לשאוף תמיד למעלה, לא אחורה. היא חייבת לשאת תקווה ואהבה בראש מעייניה. לא תמיד קל הדבר. גם על ידי מאמץ לא תמיד תצליחו להגשים אידיאלים אלה, ועם זאת, עשיית המאמץ היא תמיד צעד בכיוון הנכון".

"ידידי היקרים, אתם מתתם במלחמה, והכרתכם המודעת נשאה שנאה כלפי האויב, ונשאה את שנאת האויב כלפיכם. והרי אתם הנכם המחשבות שלכם, ומחשבות שנאה אלה עוצרות את התפתחותכם. האויב הגרוע ביותר שלכם הוא אתם עצמכם, לא החיילים עמם נלחמתם בשדה הקרב. שדה הקרב של החיים הוא זה שבו עליכם לבנות את אופייכם כהכנה לשלב החיים הבא".

"כפי שקרה, הושלכתם לעולם זה טרם זמנכם – כמו תפוח שנקטף קודם שהבשיל. עבור רבים מכם חוויית המוות שלא-בעתו היא פשוט כך – טעם מר. לכן ברצוננו לעזור להבשלת האינדיבידואליות שלכם לטובת התפתחות נשמתכם. אל תחפשו אחר התשובות רחוק מדי, מכיוון שרבות מהן נמצאות בתוככם".

"כעת ברצוני שתתרכזו במה שאומר. נאמר לכם שיש שבעה מישורים. במידה דומה יש לכם שבעה גופים. אחד מאלה היה הגוף הפיסי אותו השלכתם כשעזבתם את המישור הארצי. כאן במישור האסטרלי הרביעי, הגוף האסטרלי שלכם לומד לרטוט בהתאמה לרטטים שכאן. אלה מעודנים יותר ומהירים יותר מהרטטים שבמישור הארצי. … מטרתנו היא לסייע לכם להסתגל ולהגיע להרמוניה עם הרטטים של סביבתכם החדשה".

"אתם נמצאים בשלב השני של חייכם המודעים, ומכיוון שהמישורים השלישי והרביעי הם רק במעט מעודנים יותר מהמישור הארצי, מטרתנו היא שאתם תעברו למישור החמישי. דבר זה יתרחש כאשר תעדנו את הרטטים השכליים והרגשיים שלכם. אני באתי מהמישור השביעי, שם החומר רוטט מהר יותר והוא מעודן יותר מאשר כאן. אתם עשויים לתהות, כיצד אני יכול לבקר במישור שלכם".

"התשובה פשוטה. למדתי להפחית את הרטט שלי כדי לעבוד במישורים הנמוכים יותר. בכך שאני משתמש בכוח המחשבה שלי, אני יכול להתגשם כאן ולדבר איתכם. טוב, זה מספיק להרצאה הראשונה. אתם תיזכרו במילים הללו כשתנסו להיזכר בשיעורכם הראשון. כאן אין צורך לרשום הערות. מי ייתן והרוח הגדולה תברך אתכם עד שניפגש בשנית".

במילים אלה החל המורה להיעלם למול עינינו. כשנעלם, התחלתי חושב על הסבריו המוזרים. רבים מהם נשמעו כאילו יצאו מספרי האגדות. היה עלי ללמוד כל-כך הרבה והרגשתי שאני מבין כל-כך מעט. …

לאחר ששוחררנו, חזרנו לבניין המגורים שלנו. שכבתי על מיטתי וניסיתי לעכל את כל שנאמר. ראשי היה מלא כל-כך שבמהרה התעייפתי. עצמתי את עיני ומיד שקעתי בשינה עמוקה. כשהתעוררתי, חשתי תחושה מוגברת של כוח, כזאת שלא חשתי מעולם קודם לכן. 'אלהים, זה נהדר להיות חי', חשבתי.

צחקתי בקול לעצמי, "מה אני אומר? הרי אני מת!" ולמרות זאת, הרגשתי חי יותר משחשתי מעודי. פסעתי לחלון, הבטתי החוצה וחשבתי לעצמי שמעולם לא מחשיך כאן; עדיין היה בחוץ אור יום. חזרתי למיטתי, התיישבתי ונזכרתי בקלות בדברים שאמר קודם לכן המורה. זה היה מוזר, שכן מעולם לא היה לי זיכרון טוב. הבטתי בביל, הוא היה עדיין שקוע בשינה. שינוח לו.