קטעים מתוך הספר – סת, טבע הנפש – מרקם הוצאה לאור

קטעים מתוך הספר – סת, טבע הנפש

סביבת הנפש

עכשיו –

("ערב טוב, סת".)

אין הקדמה.

פרק ראשון: אתם נכנסים לתוך המצב שאותו אתם מכנים החיים, ויוצאים ממנו. בתווך, בין שני דברים אלה, אתם פוגשים את החיים. ובעודכם מרחפים – כך בהחלט זה נראה – בין הלידה והמוות, אתם תוהים באשר לטבע הווייתכם. אתם בוחנים את ההתנסות שלכם ולומדים את ההיסטוריות הרשמיות של העבר, בתקווה למצוא בהן רמזים בנוגע לטבע המציאות שלכם.

חייכם נראים זהים לתודעתכם. לכן, מרגע לידתכם, ככל שהתודעה העצמית שלכם מתפתחת, נראה לכם שהידע שלכם על עצמכם גדל בהדרגה. יתר על כן, נראה לכם שתודעתכם תפגוש במוות שמעבר לו תודעתכם העצמית לא תשרוד. אתם עשויים לחשוב בגעגועים ומתוך נוסטלגיה מלאת תקווה, על הדת של ילדותכם, ולזכור מערכת אמונה שהבטיחה לכם חיי נצח. רובכם, קוראי, עורגים לביטחון פרטי ואינטימי, ומחפשים אחר אישור פנימי כלשהו לכך שהאינדיבידואליות שלכם אינה מתבטלת מייד עם המוות.

 כל אדם יודע אינטואיטיבית שלחוויותיו יש איזושהי חשיבות, ושקיימת משמעות – לא משנה עד כמה מעורפלת – אשר מחברת את היחיד עם דפוס יצירתי רחב יותר. כל אדם חש מדי פעם בקיומה של תכלית פרטית, ולמרות זאת רבים חשים תסכול, כיוון שמטרה פנימית זו אינה מודעת להם או שאין היא נתפשת על-ידם בבירור.

כשהייתם ילדים ידעתם שאתם גדלים להיות מבוגרים. באמונתכם ביכולות מושלכות – כלומר, קיבלתם כמובן מאליו את עובדת היותכם בתהליך של למידה וגדילה. לא משנה מה עבר עליכם, חייתם בכעין אקלים נפשי מעודן, שבו הווייתכם היתה טעונה וקורנת. ידעתם שאתם במצב של התהוות. גם העולם, במובן זה, נמצא במצב של התהוות.

בחיים הפרטיים ועל בימת העולם מתרחשת פעילות כל הזמן. קל לכם להתבונן בעצמכם או בעולם ולהיות כה מהופנטים ממצבכם הנוכחי, עד שכל שינוי או צמיחה, בכם או בעולם, נראים לכם בלתי אפשריים.

ככלל אינכם זוכרים את לידתכם. בהחלט נראה שאינכם זוכרים את לידת העולם. אולם כמו שנראה לכם שלעולם היתה היסטוריה לפני שנולדתם – כך גם לכם היתה היסטוריה לפני לידתכם.

 אף כי לכאורה אתם לכודים בחיים של תסכול וטרודים בבעיות משפחה, סובלים בחולייכם, ואולי חשים ככישלון מכל בחינה מעשית, חלק מסוים בכל אדם מתקומם כנגד כל האסונות, כל הגורמים המרתיעים, ומדי פעם בפעם חווה, לפחות בחטף, תחושה של תקפות יציבה שאין להתכחש לה. לחלק יודע זה של כל אדם אני פונה.

(בהדגשה:) אין אני מחבר שקל להתמודד עמו, כי אני מדבר מתוך רמת תודעה השונה מזו המוכרת לכם. יחד עם זאת, קולי הינו טבעי כמו רחש עלי אלון המתנועעים ברוח, כי אני מדבר מרמת מודעות שטבעית לנפשכם כשם שעכשיו העונות נראות טבעיות לנשמתכם.

אני כותב ספר זה דרך אישיות שמוכרת לכם בתור ג'יין רוברטס. זהו השם שניתן לה עם לידתה. היא חולקת עמכם את השמחות והיגיעות של הקיום הגשמי. כמוכם, ניתנו לה חיים שנראה שראשיתם בלידה, ונראה שהם מרחפים מנקודת התחלה זו ועד לפרידת המוות. היא שאלה את אותן השאלות שאתם שואלים ברגעי הדממה שלכם.

עם זאת שאלותיה נשאלו בעוצמה כה רבה, שהיא פרצה את המחסומים שרובכם מציבים, וכך החלה במסע שנערך למענה וגם למענכם, שכן כל אחת מחוויותיכם – לא משנה כמה קטנה או לכאורה חסרת חשיבות – הופכת לחלק מהידע של המין האנושי. מהיכן באתם ולאן פניכם מועדות? מה הנכם? מהו טבע הנפש?

אני יכול לכתוב רק חלק מספר זה. עליכם מוטל להשלימו – כי המושג "נפש" הוא חסר משמעות, להוציא את האופן שבו הוא נוגע לנפש היחיד. אני מדבר אליכם מרמות של עצמכם ששכחתם, ובכל זאת לא שכחתם. אני מדבר אליכם דרך העמוד המודפס, ולמרות זאת מילותיי יעוררו בתוככם מחדש את הקולות שדיברו אליכם בילדותכם, ולפני לידתכם.

זה לא יהיה חיבור יבש שבלמדנות יידע אתכם בנוגע למבנה היפותטי כלשהו שמכונה הנפש, אלא חיבור שיעורר ממעמקי הווייתכם חוויות ששכחתם, ויצרף יחדיו מקצוות המרחב והזמן את הזהות המופלאה שהיא אתם.

עכשיו: לכדור-הארץ יש מבנה. במונחים אלה, גם לנפש יש מבנה. אתם חיים באזור מסוים אחד על פני הפלנטה שלכם, ובכל זמן נתון אתם יכולים לראות רק חלק מסוים ממנה – ובכל זאת אתם מקבלים כמובן מאליו שהאוקיינוס קיים אפילו כאשר אינכם יכולים לחוש את נתזי גליו או לצפות במועדי הגאות והשפל שלו.

נכון שחלק מאמונתכם מבוסס על-ידע; אחרים ביקרו במקומות שבהם לא ביקרתם מעולם, וגם הטלוויזיה מספקת לכם תמונות. אולם החושים שלכם מספקים לכם תמונה של סביבתכם המיידית בלבד, אלא אם כן אתם מטפחים אותם באי-אלו אופנים יחסית בלתי שגרתיים.

אתם מקבלים כמובן מאליו שלכדור-הארץ יש היסטוריה. במונחים אלה גם לנפש שלכם יש היסטוריה. לימדתם את עצמכם להתבונן במציאות הפיסית, אבל שם לא תמצאו את התקפות הפנימית של הווייתכם – רק את השפעותיה. אתם יכולים להדליק את הטלוויזיה ולצפות בדרמה, אבל הניידות הפנימית וההתנסות של נפשכם שזורה באופן מסתורי בתוך אותן פעולות חיצוניות אשר מאפשרות לכם, מלכתחילה, להדליק את הטלוויזיה ולהעניק משמעות לתמונות המוצגות. לכן תנועת הנפש שלכם על פי רוב חומקת מכם.

היכן נמצאת דרמת הטלוויזיה קודם שהיא מופיעה בערוץ שלכם – ולאן היא עוברת לאחר מכן? כיצד היא יכולה להתקיים רגע אחד ולהיעלם ברגע שלאחריו, ועדיין להיות מוצגת שנית כאשר התנאים מתאימים לכך? אילו הבנתם את המכניקה, הייתם יודעים שהתכנית כמובן אינה הולכת לשום מקום. היא פשוט הווה, והתנאים המתאימים מפעילים אותה בעבור תשומת לבכם. באותו האופן אתם חיים, בין אם אתם לוקחים חלק ב"תכנית" של כדור-הארץ, ובין אם לאו. אתם הווים, בין אם אתם בזמן או בין אם אתם מחוצה לו.

יש לקוות שבאמצעות ספר זה נביא אתכם במגע עם הווייתכם, כפי שהיא מחוץ להקשר שבו אתם רגילים להתייחס אליה.

כשם שאתם מתגוררים בעיר או בעיירה מסוימת או בכפר מסוים אחד, אתם "חיים" כעת באזור אחד קטן בפלנטה הפנימית של הנפש. אתם מזהים אזור זה בתור ביתכם, בתור ה"אני" שלכם. המין האנושי למד לחקור את הסביבה הגשמית, אך בקושי החל במסעות הפנימיים החשובים יותר, שאליהם ייצא כאשר המחוזות הפנימיים של הנפש ייחקרו בשמחה ובאומץ לב. במונחים אלה, קיימת גם ארץ הנפש. טריטוריה בתולית זו היא מורשתו של כל אדם ואדם, ובה אף נחלה אינה דומה לאחרת. עם זאת, בהחלט מתקיימים בה קשרי-גומלין פנימיים, וכשם שהיבשות עולות מתוך המבנה הפנימי של כדור-הארץ, כך ארצות הנפש עולות מתוך מקור בלתי נראה גדול אף יותר. …

"שפת האהבה". דימויים, והלידה של מילים

נהוג לומר שאנשים מאוהבים יכולים לשוחח ללא מילים. נכתבו דרמות וסיפורים מכל הסוגים על סוג התקשורת הפנימית שמתרחשת בין אם לילדיה, בין אח לאחות או בין אוהב לאהוב.

האהבה עצמה, כפי הנראה מחדדת את החושים הפיסיים באופן כזה, שאפילו המחווה הזעירה ביותר זוכה לחשיבות ולמשמעות נוספים. יש מיתוסים וסיפורים שבהם אוהבים מתקשרים זה עם זה, אף שאחד מהם מת והאחר חי. חוויית האהבה גם מעמיקה את שמחת הרגע, אפילו שנראה כי היא מדגישה את חלופיות החיים. אף כי הביטוי של אהבה מאיר את הרגע באור בוהק, בה בעת בוהק רגעי זה מכיל בתוכו עוצמה שבזה לזמן, ובמובן מסוים הינה נצחית. …

 כל זה נכון בדרגות שונות גם ביחס לבעלי חיים. אפילו בקרב בעלי חיים הפרט אינו עוסק רק בהישרדות אישית, אלא גם בהישרדות של "המשפחה". כל יחיד בקבוצת משפחה של בעלי חיים מודע למצבם של האחרים. כלומר, הביטוי של אהבה, של עדינות, של נאמנות או של דאגה אינו מוגבל למין האנושי. אכן לאהבה יש שפה משלה – שפה בסיסית לא מילולית, בעלת משמעויות ביולוגיות עמוקות. זוהי השפה הראשונית הבסיסית שממנה נובעות כל השפות האחרות, שכן מטרות השפות נובעות מתוך האיכויות הללו שטבעיות לביטוי של אהבה: הרצון לתקשר, ליצור וללמוד עם האהוב, ולהצטרף אליו.

תן לנו רגע… היסטורית, במונחים שלכם, בתחילה האדם הזדהה עם הטבע ואהב אותו, כי הוא ראה בטבע שלוחה שלו עצמו, ובמקביל הוא גם חש עצמו כחלק מהביטוי של הטבע. בחקרו את הטבע הוא חקר גם את עצמו. הוא לא הזדהה בתור עצמו בלבד, כי בשל אהבתו הוא חש הזדהות עם כל אותם החלקים של הטבע שעמם הוא בא במגע. אהבה זו הוטבעה בו באופן ביולוגי, ואף היום היא קיימת באופן ביולוגי.

המין האנושי מחובר פיסית ונפשית עם הטבע כולו. בעבר האדם לא חי בפחד כפי שמניחים כיום, וגם לא בגן עדן טבעי ואידיאלי. הוא חי בשיאה של חוויה נפשית וביולוגית חזקה, ונהנה מתחושה של התרגשות יצירתית, שבאותם מונחים היתה קיימת רק בראשית ימיו של המין האנושי.

קשה להסביר זאת, כי המושגים האלה בעצמם קיימים מעבר למילים. מן ההכרח שיופיעו בהם אי אילו סתירות לכאורה. מכל מקום, בהשוואה לאותם זמנים בעבר הרחוק, הילדים היום נולדים כשהם "קדומים", כי הם נושאים בתוכם באופן ביולוגי את זיכרונות אבותיהם. אולם, באותם המושגים, בתקופות הקדומות שציינתי, המין האנושי עצמו הגיח מחדש מתוך רחם הנצח אל תוך הזמן.

במונחים עמוקים יותר, הקיום שלהם עדיין ממשיך, עם שלוחות בכל הכיוונים. העולם המוכר לכם הוא התפתחות אחת בזמן, זו שאתם מכירים. בפועל, המין האנושי פנה לערוצים רבים אחרים, שאינם מוכרים לכם ואינם מתועדים בהיסטוריה שלכם. יצירתיות רעננה ממשיכה לנבוע מאותה "הנקודה". על פי החשיבה המקובלת עליכם, בשלב הינקות שלו המין האנושי התנסה באנושיות במונחים השונים ממונחיכם. כיוון שהתנסות זו זרה כל-כך לתפישות הנוכחיות שלכם וכיוון שהיא קדמה לשפה כפי שאתם מבינים אותה, קשה מאוד לתאר אותה.

באופן כללי אתם חווים את העצמי כנפרד מהטבע, וכתחום בעיקרו בתוך עורכם. לעומת זאת האדם הקדמון לא חש כקליפה ריקה, ומבחינתו האנושיות התקיימה מחוץ לגוף באותה המידה שהיא התקיימה בתוכו. היתה אינטראקציה מתמדת. קל לי לספר לכם שאנשים אלה יכלו להזדהות, נאמר, עם עצים, אבל קשה הרבה יותר לנסות להסביר לכם איך אם יכלה להפוך כה מזוהה עם העץ שלמרגלותיו שיחקו ילדיה, שהיא היתה מסוגלת לעקוב אחריהםמנקודת הראות של העץ, גם אם היא עצמה היתה רחוקה ממנו ומהם.

התודעה הרבה יותר ניידת מכפי שאתם מעלים בדעתכם. מבחינה אופרטיבית, אתם מיקדתם את התודעה שלכם בעיקר בגוף. אין ביכולתכם לחוות התנהגות סובייקטיבית "מבחוץ", ולכן ניידות טבעית זו של התודעה – שבעלי החיים, למשל, שמרו עליה – היא שקופה לכם מבחינה פסיכולוגית.

אתם מעדיפים לחשוב במונחים של יחידות והגדרות, לכן אפילו כשאתם מתייחסים לתודעה שלכם, אתם חושבים עליה בתור "עצם" או יחידה – משהו בלתי נראה לעין, שאולי אפשר לאחוז בו בידים בלתי נראות לעין. תחת זאת, התודעה היא איכות מיוחדת של הוויה. כל חלק שלה מכיל את השלם, כך שתאורטית, ככל שהדבר נוגע אליכם, אתם יכולים לעזוב את גופכם ובו בזמן גם להימצא בו. רק לעתים נדירות אתם מודעים לחוויות שכאלה, כי אינכם מאמינים שהן אפשריות ונראה לכם שאפילו התודעה – בייחוד כשהיא אינדיבידואלית – חייבת להיות במקום אחד, כזה או אחר.

אנסח את הדברים במונחים הפשוטים ביותר: אפשר שלציפור יהיה קן ושהיא תעזוב אותו לעתים תכופות מבלי לבלבל לעולם בינה לבין מקום הקינון שלה. אתם לעומת זאת מבלבלים בין שני הדברים אפילו שהגוף חי יותר מהקן.

אם כן, באותן תקופות קדומות התודעה היתה ניידת יותר והזהות היתה דמוקרטית יותר. באופן מוזר, אין משמעות הדבר שהאינדיבידואליות היתה חלשה יותר, אלא להפך; היא היתה חזקה דיה כדי להכיל בתוכה סוגי התנסות שונים. אדם שהתבונן החוצה אל עולם העצים, המים והסלעים, חיי הטבע והצמחייה, חש, פשוטו כמשמעו, שהוא מתבונן באזורים סובייקטיביים רחבים יותר של עצמיותו האישית שהתגשמו.

באותן תקופות, חקירת העולם החיצוני היתה כמו חקירת העולם הפנימי. אדם כזה, בפסעו ביער, חש שהוא גם חלק מהחיים הפנימיים של כל סלע או עץ, שהתגשמו בחומר. ועדיין, לא היתה כל סתירה בין הזהות הפנימית והחיצונית.

אדם היה עשוי למזג את תודעתו עם נחל זורם, ולטייל כך לאורך קילומטרים כדי לבחון את תוואי הארץ. כדי לעשות זאת הוא היה הופך בחלקו למים, דרך כעין הזדהות שאותה תתקשו להבין – אבל אז גם המים הפכו לחלק ממנו.

אתם יכולים לדמיין אטומים ומולקולות היוצרים עצמים ללא כל קושי. באותו האופן גם חלקים של תודעה מזוהה יכולים להתערבב ולהתמזג וליצור קשרים.

קיימים ערוצים של קשרי-גומלין המקשרים בין כל החומר הפיסי – ערוצים שדרכם זורמת התודעה. במונחים שבהם אני מדבר, הזדהות האדם עם הטבע אפשרה לו להשתמש בערוצים פנימיים אלה. הוא היה יכול לשלוח את תודעתו לשחות, כביכול, בזרמים רבים שבהם התמזגו סוגי תודעה אחרים. אמרתי ששפת האהבה היתה השפה הבסיסית ואני מתכוון לכך, כמשמעו. האדם אהב את הטבע, הזדהה עם היבטיו הרבים והוסיף למשמעות הקיום שלו עצמו, בכך שהתחבר לעוצמתו של הטבע והזדהה עם כוחו.

פחות נכון לומר שהוא האניש את יסודות הטבע, ויותר נכון לומר שהוא השליך את אישיותו לתוכם, וכביכול נישא עליהם. כפי שצוין קודם, האהבה מעוררת את התשוקה להכיר ולחקור את האהוב ולתקשר עמו; וכך השפה ראשיתה כאשר האדם ניסה לבטא את אהבתו לטבע.

בתחילה השפה לא היתה קשורה כלל למילים; ואכן השפה המילולית הופיעה רק כאשר האדם איבד חלק מאהבתו, שכח חלק מהזדהותו עם הטבע ויותר לא הבין שקול הטבע הוא גם קולו שלו. באותם ימים קדומים עמדה לרשות האדם זירה ענקית לביטוי רגשותיו. לדוגמה, הוא לא התפרץ עם סערות באופן סמלי, אלא במודע הזדהה עמן – במידה כזו שהוא ואנשי שבטו התמזגו עם הרוח והברקים והפכו לחלק מכוחות הסערה. הם חשו וגם ידעו שהסערות ירעננו את הארץ, לא משנה כמה הרסניות היו סערות אלה.

בשל הזדהות האדם עם הטבע, חוויית המוות, כפי שאתם מבינים אותה, לא נחשבה בשום אופן כסוף הדברים. הניידות של התודעה היתה עובדה התנסותית. העצמי לא נתפש ככלוא בתוך העור. הגוף נחשב פחות או יותר כמערה או כבית ידידותי, שבנדיבות מעניק לעצמי מחסה, אך אינו מגביל אותו.

בתחילה שפת האהבה גם לא עירבה דימויים או תמונות. הדימויים או התמונות שבהכרה, כפי שהם מובנים, הופיעו בצורתם הנוכחית רק כאשר האדם איבד חלק מאהבתו ומהזדהותו, שכח כיצד להזדהות עם דימויים מבפנים, והחל לראות אותם מבחוץ.