קטע מתוך הספר: חקירות שדה המקור – מרקם הוצאה לאור

קטע מתוך הספר: חקירות שדה המקור

חלק מפרק 9

התרבויות העתיקות היו, ככל הנראה, מתקדמות הרבה יותר ממה שאנו נוטים לחשוב. אבותינו עשו מאמצים כבירים כדי לגרום לכולנו להיות מודעים למחזור בן 25,920 השנים הידוע כנקיפת ציר כדור הארץ, שלאורך ההיסטוריה חולק ל-12 תקופות בנות 2,160 שנה. הפירמידה הגדולה של גיזה נבנתה, ככל הנראה, גם כדי להסב את תשומת לבנו למחזור זה בן 25,920 השנים – כאשר אנו מודדים את אורך האלכסונים באינצ'ים של פירמידה. מלאכת המחשבת של הפירמידה הגדולה היא הרבה מעבר ליכולות הטכנולוגיות הקיימות שלנו, במיוחד כשאנו מביאים בחשבון את אבני החיפוי מאבן גיר, שהיו מלוטשות כמו מראה. אנו יודעים כעת שהאבות המייסדים של אמריקה שילבו את הסמליות של החזרת אבן הראשה עם טקסט מסתורי שלקוח מהנבואות של הסיבילה, שחזו את בואו של תור הזהב. נבואות אלו הדגישו את התמזגותנו המחודשת עם האלים בסוף השנה הגדולה, ואת פיתוחן של יכולות על־טבעיות בתוכנו – כך ש"המוזהב יופיע שוב בכל הארץ".
אם אנו רוצים להתייחס ברצינות לתגליות הרוסיות, נצטרך להניח שאפשר להשיג את אותן השפעות מרשימות על חומר, ביולוגיה ותודעה, מבלי לערב פירמידות בתהליך. כבר אפיינו את שדה המקור כצורה חיה וחושבת של תודעה – מה שרומז שעלינו להרחיב משמעותית את הרעיונות שלנו לגבי השאלה מה הם בעצם החיים? אנו חולקים מחשבות עם כל היצורים החיים, וייתכן שאנו ממשיכים לחוות את התודעה גם בזמן מוות קליני. בפרק הזה נחקור את ההיבטים הביולוגיים של שדה המקור בצורה הרבה יותר מפורטת. בחלקו השני של הספר נעבור אל התעלומות העמוקות יותר של המרחב ושל הזמן, שעומדות מאחורי השפעות הפירמידה – והשפעתן על החומר הפיזי.
שפע של נתונים מדעיים, שכמעט אינם מוכרים, חושפים את התכונות הביולוגיות הייחודיות של שדה המקור. מקום טוב להתחיל בו הוא עם המדען הגרמני הנס דריש. ב-1891 הוא בחן קיפוד־ים – אורגניזם ייחודי במובן שיש בו תאים צמחיים שנראים ומתנהגים בדיוק כמו צמחים, בנוסף לתאים החיים. בשלבים המוקדמים של התפתחותו, עובר קיפוד הים הוא לא יותר מאשר כדור חלול. התאים הצמחיים נמצאים ברובם בחציו התחתון, והתאים החיים בעליון. לאחר שהעובר מתפתח מעט, התאים הצמחיים נכנסים פנימה ויוצרים כיס, שמתפתח לקרביים – והתאים החיים נותרים בחוץ. ב-1891, דריש גילה שאם הוא מפריד את שני התאים הראשונים של עובר קיפוד הים, כל אחד מהם מייצר עובר שלם חדש – במקום חצי יצור מעוות. באותו זמן תגלית לא צפויה זו נחשבה למדהימה. יתרה מזאת, דריש גילה שהוא יכול לחתוך את העובר הצעיר דמוי הכדור לשמונה, וכל פיסה כזו גדלה לעובר חדש לגמרי – גם כאשר הפיסה היתה עשויה מ-100 אחוז תאים צמחיים, ללא כל מאפיינים של בעל חיים.
רוב האנשים לא יחשבו דבר על התצפיות האלה בעולם של ימינו. אנו מניחים באופן אוטומטי שכל מולקולת דנ"א מכילה את כל צופני הבנייה עבור האורגניזם, ולכן אפשר לגדל צורת חיים חדשה לגמרי מתא בודד. זכרו שזהו הסבר אחד, אבל הוא לא ההסבר היחיד… וייתכן אפילו שהוא לא ההסבר האמיתי. דריש סבר שיש כוח מניע כללי שקובע את גדילתו של כל תא בתוך העובר. הכוח מכיל מידע שנותן לכל תא הוראות על מה שהוא צריך לעשות – תלוי במקום שבו התא ממוקם. במקרה של קיפוד הים הכוח הוא זה שאומר לתא אם הוא צריך להפוך לתא צמח או לתא חי.
דריש פרסם את עבודתו ב-1912, והיא נתנה השראה לאלכסנדר גורביטש, מדען רוסי, להמשיך את המחקר הזה. גורביטש סבר שהכוח הזה, או שדה האנרגיה, לא נמצא רק בתוך העובר – הוא גם שלט וויסת את הגדילה של צורות החיים הבוגרות. גורביטש האמין שכל האורגניזמים נשמרו בחיים על ידי "שדה אנרגיה שמעורר מיטוזה", ושהם ספגו והקרינו את השדה הזה במשך כל מחזור חייהם. גורביטש חקר את היבט ההקרנה של השדות בעזרת בצל. הוא הניח שרוב אנרגיית החיים תוקרן מהחלק העליון בבצל נובט, כי שם גדלים כל העלים החדשים. זו הסיבה שגורביטש כיוון את החלק העליון בבצל לעבר בצל אחר, וזאת בלי שיהיה ביניהם מגע. כמו שהוא צפה, התאים בבצל השני גדלו הרבה יותר מהר מהשאר – ויצרו בליטה ברורה במקום אליו הבצל הראשון הצביע. גורביטש אף גילה שהאפקט מתבטל לחלוטין אם מניחים ביניהם פיסת זכוכית שבולמת את האור האינפרה אדום והאולטרה סגול. עם זאת, פיסת קוורץ שמאפשרת לאור אינפרה אדום ואולטרה סגול לעבור דרכו – לא חסמה את האפקט. אם כך, אין לנו צורך בעוצמת הפירמידות כדי לקבל האצה של צמיחה פתאומית; כוח החיים של הבצל לבדו הספיק כדי ליצור השפעה על תאים של בצל אחר.
גורביטש פרסם עבודה זו ב-1926. עד אז הוא כבר ערך כמה ניסויים, שהוכיחו כי קרינה אולטרה סגולה חלשה מאוד אבל ניתנת למדידה, שנבעה מקצהו העליון של הבצל, יצרה "אפקט מעורר מיטוזה." שוב, נראה שהאור האולטרה סגול הוא מעין חתימה של שדה המקור, אבל אין זה שדה המקור עצמו. כמו שהגלים שנוצרים על פני אגם לאחר שמשליכים לתוכו אבן אינם האבן עצמה. במרוצת השנים, מדענים רוסים שכפלו את הניסוי הקלאסי של גורביטש, והתוצאות היו דומות, על אף שהמחקר המסקרן הזה נשטף בהשערות נרגשות שגנים ודנ"א אחראים לכל הצפנים מהם נבנים אורגניזמים חיים – וקובעים את צמיחתם.
חלוץ נוסף שראוי להזכירו הוא חוקר הנוירונים הרולד ס' בר מאוניברסיטת ייל. בר גילה שאפילו ביצת סלמנדרה לא מופרית הכילה שדה אנרגיה חשמלי שכבר היה מעוצב כסלמנדרה בוגרת – והראה שיש קו ישר של מטען חשמלי לאורך הביצה, בכיוון שממנו היא עתידה להפוך לסלמנדרה בוגרת. בשתילים של צמחים, בר גילה שדות חשמליים שנראו דומים לצמח הבוגר. בר גילה את השדות החשמליים הללו מסביב לצורות חיים רבות. הוא הבחין שהמטען של השדות הללו משתנה עם הצמיחה, דפוסי השינה, כמות החשיפה לאור, התחדשות הרקמות, נוכחותם של מים, סופות, תחילתו של סרטן ואפילו מחזורי הירח. יתרה מזאת, ד"ר רוברט בקר, מנתח אורתופדי, חקר את השדות החשמליים הטבעיים בגוף האדם, וגילה שאצל כל אדם שהוא חקר המטענים החשמליים הגדולים ביותר היו בנקודות המדויקות של הדיקור הסיני.
אני רוצה לעשות קפיצה בזמן ל-1984, השנה שבה "ההתמכרות" שלנו לדנ"א הועמדה למבחן רציני, אם לא הובסה, על ידי ד"ר פיטר גריאייב. התגלית של גריאייב נתנה לנו רמז משכנע שהקרינה מעוררת המוטציה של גורביטש – שדה המקור – ככל הנראה פועלת גם בדנ"א שלנו. יתרה מזאת, התגלית של גריאייב מרמזת על כך שצפנים גנטיים שלמים עבור אורגניזם, עשויים שלא להימצא במולקולת הדנ"א, לפחות לא במיקומם הסופי.
כשגריאייב הניח דגימה של דנ"א במכל קוורץ זעיר, כיוון אליה קרן לייזר חלשה ולאחר מכן צפה בה בעזרת ציוד רגיש שאיתו אפשר לזהות גם פוטון אחד של אור, הוא גילה שהדנ"א פעל כמו ספוג של אור. באופן כלשהו, מולקולת הדנ"א ספגה את כל הפוטונים של האור באזור, ולמעשה אחסנה אותם בספירלה דמוית פותחן בקבוקים. זה מאוד מאוד מוזר. הדנ"א ככל הנראה יצר מעין רִיק שמשך את האור, דבר שאינו מאוד שונה מהרעיון של חור שחור – אבל בקנה מידה קטן הרבה יותר.
מעט מדענים היו מוכנים לטעון שאור יכול להופיע גם בתוך בלוטת האצטרובל – אבל גריאייב הוכיח שמולקולת הדנ"א מושכת אליה פוטונים ממקום כלשהו, על ידי תהליך לא ידוע. בגלל הקושי לחקור מוח אדם חי, לא בוצעו שום ניסויים השוואתיים כאלה בבלוטת האצטרובל – לפחות לא כאלה שזמינים בגלוי לציבור. הטכנולוגיה היחידה שיש לנו, ושיכולה לאצור אור בספירלה כפי שגריאייב גילה במולקולת הדנ"א, היא סיב אופטי – אבל גם אז, סיבים אופטיים לא שואבים ברעבתנות את כל האור מסביבתם.
אנו לא מורגלים לחשוב על אור כעל משהו הניתן לאחסון – בדרך כלל הוא פשוט עובר במרחב במהירות רבה מאוד. אם היינו יכולים ללכוד אותו אפילו בנקודה אחת, נצפה שהוא פשוט יישחק ויאבד את האנרגיה שלו. גם במקרה של פוטוסינתזה, הדרך היחידה שבה נראה שצמח מסוגל לאחסן אור היא על ידי המרתו המיידית – בשילוב מים ופחמן דו־חמצני – לחמצן וסוכר. עכשיו אפשר לראות שהאור עצמו משמש בתור אספקת מזון שהדנ"א יכול לאחסן… באופן שאינו שונה מסנאי שמחביא בלוטים בעץ חלול לחורף. דבר זה מעלה כמה שאלות. מה בדיוק מאחסן את האור? כיצד הוא מאוחסן? ומדוע הוא מאוחסן? כדי לענות על השאלות הללו, אנו צריכים לחטט עמוק יותר במה שגריאייב גילה – כי זו רק ההתחלה.
הקסם האמיתי התרחש עם סיום הניסוי, כאשר ד"ר גריאייב אחז במכל הקוורץ והסיר ממנו את הדנ"א. לא היה אמור לקרות שום דבר. למרות זאת, לתדהמתו הרבה, אף שהכול נעלם – המכל והדנ"א – האור המשיך לנוע בספירלה במרחב, כאילו הדנ"א עדיין היה שם.
יהיה הדבר אשר יהיה ששמר את האור במקומו, הוא לא היה צריך מכל או מולקולת דנ"א. זה היה משהו אחר. משהו בלתי נראה. משהו מספיק חזק כדי לאחסן ולשלוט באור נראה לעין בצורת דנ"א. ההסבר ההגיוני המדעי היחיד הוא שחייב להיות שדה אנרגיה שמתלווה למולקולת הדנ"א – כאילו לדנ"א יש "העתק" אנרגטי. העתק בעל אותה צורה של המולקולה הפיזית – אבל ברגע שהדנ"א הפיזי מוסר, ההעתק האנרגטי שלו עדיין נשאר באותה נקודה. הוא לא צריך שתהיה שם מולקולת דנ"א פיזית כדי להמשיך לעשות את עבודתו – לאחסן אור נראה לעין. כוח כלשהו, שדומה אולי לכוח הכבידה, שומר את הפוטונים במקומם.
ההשלכות הן מדהימות. אין ספק, במקרה של גוף האדם צריך להביא בחשבון הרבה יותר ממולקולת דנ"א אחת – יש לנו טריליונים מהן, בסידור מובנה ביותר. יש לנו דנ"א של עצם, איברים, דם, שרירים, גידים, עור, מערכת עצבים ומוח. לכן, על ידי הרחבה פשוטה של ניסוי גריאייב, בהחלט סביר להניח שחייב להיות העתק אנרגטי של כל הגוף. דבר זה מתאים בדיוק לתיאוריה של דריש, גורביטש, בר ובקר ולמה שהם הבחינו – יש שדה מידע שאומר לתאים שלנו מה לעשות והיכן. ברגע שאנו כוללים את התגלית של גריאייב, אנו מבינים שאחד הדברים החשובים ביותר שמולקולת הדנ"א עושה הוא לאחסן אור – הן בגוף הפיזי והן בהעתק האנרגטי. אין ספק, המדע הקונבנציונלי זקוק לשיפוץ. יש מידע רב על החיים הביולוגיים שאותו אנו פשוט לא יודעים, או לא מזהים.