קטע מתוך הספר – לאלף חד קרן

כל החפצים היו מונחים במקום – אין זכר לבלגן ששרר פה בחודשים האחרונים. ניקיון הדירה הבליט את גודל הסלון ושיווה לו מראה של אולם אירועים מיותם. מהמסדרון הרחב התפצלו שני חדרי שינה. חדר אחד הפכתי לחדר עבודה, והחדר השני היה סגור וריק רוב הזמן, עדות אילמת לילד שמעולם לא נולד. בקצה המסדרון נפער החדר שלי ותחם את החלק הדרומי של הבית כמו קצה חסום של כביש ללא מוצא. כיסוי מיטה לבן התמזג עם צבע הקירות והצניע את מראה המיטה הזוגית, שניצבה בסמוך לשידת ספרים רחבה.
כשעזבתי את בית ההורים, הציעה אמי לרכוש עבורי דירת ארבעה חדרים. "צריך להתכונן לעתיד," התעקשה. היה חשוב לה שיהיה די מקום לנכדים ולבעל. אבא התנגד. הוא העדיף לקנות דירת שני חדרים, אבל אימא הסבירה שדירה לא מחליפים כמו גרביים. דירה קונים פעם אחת בחיים, משקיעים, מסדרים ומתרגלים, והוא השתכנע. הוא לא רצה טובות מאף אחד. העדיף שאהיה עצמאית ואבוא עם דירה משלי. והנה אני, בת 49, עצמאית להחריד, עם דירת ארבעה חדרים.
שטפתי את הידיים, התפשטתי ונכנסתי למקלחת. מתחת לזרם המים החמים ליטפתי את הגוף עם שאריות הסבון שליאו קנה לי לפני שנסע. הוא אהב את הריח המתוק שנשאר ממנו על צווארי. פנטזתי איך יניח את המזוודה בכניסה לדירה, ויחד נשעט לחדר השינה. המחשבות על הרגעים האינטימיים שאחווה בעוד כמה שעות הפכו לרגע למציאות, והנחתי לעונג להשתחרר ולהציף כל תא בגופי. המים החמים המשיכו לזרום עליי ברכּוּת, ולא היה לי אכפת שהחורף מפלס הכינרת ירד בצורה קיצונית. שנת הבצורת לא תחול עליי. אחרי הכול, ליאו כבר בדרך לארץ, והיחסים בינינו עומדים לצבור תאוצה.
בלילה נסעתי לאסוף אותו.
בדרך נזכרתי בהבעת פניו הנינוחה כשנפרדנו בשדה התעופה לפני כחודשיים. "אחזור מהר," הבטיח, "הזמן יעבור בלי שתרגישי." לא דיברנו בטלפון. זה היה הסכם שהקשה עליי כל כך. בטח גם עליו. "אני לא רוצה שתלחצי עליי בטלפון לחזור לפני שאסיים לעשות את כל מה שתכננתי," ביקש, ואני הבטחתי להתאפק. ברדיו התנגנה "מוזיקת לילה זעירה". צלילי הכינורות נשמעו כמו בכי חרישי. מוזיקה עצובה במיוחד, חשבתי לעצמי והעברתי תחנה.
חניתי בחניון השדה ומיהרתי לעבר אזור קבלת הפנים. יום רביעי עמד לפני סיומו. על מסך אלקטרוני גדול הבהבה באדום המילה "בנחיתה". שדה התעופה היה שקט. השעה הייתה דקה לפני חצות. אנשים ספורים חיכו באולם הטרמינל. גבר אחד אחז בשלט. אישה צעירה עמדה לצד עגלת תינוק, שאליה נקשר בלון הליום אדום ענקי בצורת לב. כמה נוסעים החלו לצאת לאולם. התקרבתי וראיתי כיצד גבר צעיר בחליפה אוסף אל חיקו את האישה הצעירה שחיכתה עם העגלה. הגבר שעמד והרים שלט לחץ עתה ברשמיות ובחיוך רפה את ידו של בחור צעיר ונמרץ, שהגיח בצעד מהיר אל אזור מקבלי הפנים. המשכתי לבהות בפתח, מנסה לאתר בעיני את ליאו. תהיתי מדוע הוא מתעכב.
חצי שעה עמדתי שם ודמיינתי את השנייה שבה ניפגש. הוא בטח קנה לי טבעת וחרט בה את ראשי התיבות של שמותינו. את הטבעת הזאת אענוד בשמחה, למרות אהבתי המסויגת לתכשיטים. זאת תהיה הוכחה לכך שאני חשובה לו. המחשבות על הטבעת הגבירו את געגועיי, כל כך השתוקקתי לרגע שבו נתאחד.
התרכזתי בפתח היציאה כמהופנטת, ולא שמתי לב שמקבלי הפנים כבר עזבו את המקום ושאני עומדת שם לגמרי לבד. הנעליים החדשות שקניתי לכבוד המאורע פצעו לי את הקרסול, ולא היה לי בתיק פלסטר להקל את הכאב.
זרם הנוסעים השבים פסק.
הוא לא הגיע.
שלפתי את הנייד מהכיס וחייגתי אליו. הקו היה תפוס. הלכתי לכיוון דלפק המודיעין, חיכיתי כמה שניות וחייגתי שוב. הצליל מהצד השני היה של מרכזייה בחו"ל. הטלפון צלצל שוב ושוב ללא מענה, ורגע לפני שניתקתי, בקע מהעבר השני קול של אישה. "הלו?" "שלום, מדברת אהובה, אפשר לדבר עם ליאו?" שאלתי באנגלית משום-מה. האישה השיבה לי בהודית. היא דיברה מהר ובקושי הצלחתי לשמוע אותה, כי מעברו השני של הקו עלה רעש מחריש אוזניים של צפירת מכוניות. "ליאו! ליאו!" חזרתי על שמו, מנסה לגבור על הרעש. האיש שישב מאחורי דלפק המודיעין רכן קדימה והסתכל עליי. האישה לא אמרה דבר, והשיחה התנתקה. חייגתי שוב. המנוי לא זמין.

One Comment

  1. מסקרן מאד. נוגע.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *